יששכר צרבניק

בשנת 1918 התארגנו קבוצה של 13 איש להכשרה במושבה חקלאית בבֶּסָרַבְּיָה. עבדנו שם קיץ אחד. בינתיים השתררה אנדרלמוסיה רבה עקב התחלפות השלטונות, וכתוצאה מזה נתפרקה קבוצתנו, כאשר חלק אחד נשאר ברוסיה והשני – ברומניה, שסיפחה אז חלק מבֶּסָרַבְּיָה. הברחנו את הגבול, ומגלץ הפלגנו באוניה איטלקית לקושטא, שם קיבלו את פנינו אנשי המוסדות הציוניים עם טיומקין בראש. סידרו אותנו במושבה "מסילה חדשה", אותה שיקם טרומפלדור בימי מלחמת האזרחים. היינו שם מהראשונים.

היה זה בהתחלת החורף של שנת 1920. התכוננו לעלייה, שהיתה אז בלתי מוגבלת. קנינו רובים ותחמושת משרידי חיילות וורנגל ודניקין שנמצאו אז בקושטא. אגב, באותו זמן נפגשנו שם עם יורדים מהארץ, שהוציאו את דיבתה רעה. הם סיפרו על חוסר עבודה ורעב חמור. קנינו – כמה חברים – שק עם כיכרות לחם, אותו סחבנו עד יפו. מובן שהלחם העלה עובש וביפו זרקנוהו הימה.

באחד הלילות עלינו, כ-500 איש, על האוניה, וכעבור 12 יום הגענו ארצה. הנסיעה היתה קשה מאוד. אני ועוד חבר העדפנו לשבת על המדרגות, כי החום והמחנק בבטן האוניה היו ללא נשוא. קבוצה כה גדולה של עולים לא היה אז חזיון נפרץ, ובכל נמל באו לפגשנו נציגי הקהילה היהודית, ובסמירנה קיבלונו בצלילי התזמורת של מכבי.

ביום 6.12.1920 הגענו ליפו. איכסנו אותנו בבית החלוצים שהיה מלא מפה אל פה. רבים מאיתנו הלכו לעבוד בכביש, אבל אנחנו שאפנו לעבוד בחקלאות. הלכנו ברגל לפתח-תקוה, אולם שם האיכרים העדיפו פועלים ערביים. עברנו לראשון-לציון. כיוונו אותנו לבילויי יודלביץ ואצלו עבדנו בזיבול הכרמים. התשלום היה אז 15 גרוש ליום. יום העבודה הראשון היה כמובן קשה ביותר והזעתי רבות… במשך הימים התרגלתי ולמדתי לעבוד, עד כדי כך שיודלביץ הציע לי תפקיד של מנהל עבודה במקום מוסא הערבי… דחיתי הצעה זאת. רציתי לעבוד ולא לפקח על אחרים.

באחד במאי 1921 הלכנו ברגל לתל-אביב בכדי להשתתף בחג הפועלים. החלו אז כידוע הפרעות… לאחר המאורעות נשבעו האיכרים לקבל רק פועלים יהודים, אבל כעבור כמה חודשים הם חזרו לסורם. היהודים פוטרו ובמקומם שוב נכנסו הערבים לעבודה. דבר זה הסעיר אותנו וכמחאה התפטרו כל הפועלים היהודים במושבה. היה צריך לעבור למקום אחר. עלי זה הכביד במיוחד, כי בחדרי נמצאו גם הספריה וגם "קופת חולים". הרצפלד -אליו באנו להתייעץ – התנגד לצעד זה וטען שאין להפקיר לערבים את מקומות העבודה שעודם בידי פועלים יהודים.

הצטרפתי אז לקבוצת פועלים שעבדה בהנחת פסי רכבת סרפנד-לוד, אבל אני רציתי להגיע לגליל, לקבוצת הר כנרת, שעבדה בנטיעת אקליפטוסים מטעם הקק"ל. לא היה לי כסף להוצאות הדרך… קיבלתי לירה וחצי והבטחתי להחזיר את הכסף באפשרות הראשונה. ובאמת, כעבור זמן קצר החזרתי את החוב.

אחרי זמן מה עברתי ליבנאל, שם עבדתי אצל אחד האיכרים…

לאחר גלגולים רבים במקומות שונים ובכנרת הקבוצה הצטרפתי לעין-חרוד ונשלחתי לעין-טבעון….

הגעתי ליגור בדצמבר 1926. עבדתי בהובלת זבל ערבי מגבעת חרתיה ופיזורו בכרם ובשדות. בקיץ עבדתי בפלחה. קיבלתי זוג בהמות וכמובן הייתי מאושר. שנים רבות עבדתי בפלחה ובמספוא. החיים היו קשים, אך היתה חדוות היצירה.

ארבעים ושלוש שנים עברו מאז הגעתי ארצה. ארבעים ושלוש שנות עבודה רצופות. דומני שמותר לי להגיד ששנים אלו לא בוזבזו לריק ואינני מתחרט עליהן.

יששכר צרבניק

ספר יגור, 1963, עמ' 372

אבא! עזבת אותנו ככה, פתאום. היו לנו עוד כל-כך הרבה דברים להגיד, לעשות.

בשבילי הוא היה אבא וגם ידיד. הוא מילא מקום חשוב בחיי ואני בשבילו. היינו קשורים. עכשיו נוצר חלל ריק.

הוא היה אדם שלם עם עצמו ועם חייו, וכך גם נסתלק מאיתנו באמצע הדרך, ועוד תוכניות רבות עימו.

קשה לי לדבר על אבא בזמן עבר… הביטו בפרחים ובגינה שליד חדרו, איך שמר על הצמחים, איזו אהבה השקיע בטיפוחם…

ידידים רבים היו לו בכל רחבי הארץ. אבא התיידד עם אנשים ואהב אנשים. ידע לסלוח להם את חולשותיהם הקטנות ושמר על קשר איתם. היה לו פנקס מיוחד שבו אפשר היה למצוא את כל כתובותיהם….

אבא אהב לספר. בזמן האחרון סיפר לנכדים זיכרונות מימי ילדותו. הם אהבוהו והיו קשורים אליו.

עכשיו נשארנו עם כל הזיכרונות.

ימתקו לך, אבא, רגבי אדמת יגור.

ציפה

יומן ליום השלושים

9.2.1970

חיי חזון

צפורה, יובל חברים יקרים.

כאילו רק אתמול הלכה לעולמה דבורה היקרה ועתה גם צרבניק איננו עוד. וגדול הצער ומה קשה לדבר אודותיו בזמן עבר. היינו לידידים מהיום הראשון לבואי ליגור על אף השוני בוותק, גיל, מוצא וחינוך. ידידות זו נמשכה 23 שנות חברותי במשק, שהן שנות חיינו היפות ביותר, ולא נפסקה גם לאחר שנפרדו דרכינו. היא עמדה במבחן כל התמורות שחלו בחיינו במשך 40 שנה ומעלה. המשכנו להיפגש מדי שנה בשנה והוא לא השתנה ונשאר כפי שהכרתיו לראשונה.

בפגישותינו בשנים האחרונות הצביע על בגדיו הנקיים וידיו חסרות היבלות משל כאילו עליו להצטדק שאינו עובד עוד במחרשת סוסים, מעדר ומזמרה כבאותם הימים.

כזהו היה ונשאר.

באיזו גאווה הראה לי בסוף הקיץ שעבר את בית התרבות ע"ש י. בר-יהודה. בצאתנו משם הוא אמר: "מי היה מאמין שבסביבה זו יקום ארמון שכזה." הוא הזכיר לי את שלושת הצריפים, חדר האוכל מעץ, האורווה ואת הלול הראשון בו עבדה דבורה ז"ל באותם הימים הרחוקים. עניתי לו: "האמן האמנו, אתה וכמותך אחרת, זכור, לא היו זוכים בכך," והוספתי, "עוד תזכה לנוספים." לא צדקתי וכמה חבל. לא העליתי על דעתי שהייתה זו פרידת עולמים.

הנאמנות לכור מחצבתו, משפחתו, ביתו על ערכיו ולחבריו – הייתה מקווי אופיו המוצק.

צרבניק היה אישיות מקסימה, תלמיד חכם, משכיל ואוהב ספר, ולא חדל מללמוד אך כל ישותו אמרה פשטנות וענווה ובחברתו איש לא הרגיש עצמו נחות.

במשך שנים רבות שימש מדריך בבית הספר המחוזי ורבים חניכיו המפוזרים בכל חלקי הארץ. באיזו ענווה והערצה שמור אתם עד היום הזה זכר אותו הצרבניק מאותם הימים, ובצדק, כי צרבניק לא היה מדריך בלבד כי אם וקודם כל מחנך וחייו – מופת לרבים.

לספר עליו פירושו לספר סיפור המעשה של יגור עצמה, כי הוא ויגור חד היו. יגור מימיה הראשונים, בהיותה קבוצת "אחווה" עדיין על כל הנוצר בה, באדמתה, באבן וברוח, ועד לאותו היום המר שהבאתם אותו למנוחת עולמים לרגלי הכרמל היפה שכה אהבו.

קברו נמצא בשדה שהיה פעם כרם, אשר סוקל בידיו, נחרש חריש עמוק בכוחות 12 סוסים. שהוא היה אחד מששת העגלונים, ומראשוני הכורמים במשק.

צרבניק היה מאנשי בראשית  על כל המשתמע משתי המילים הללו. על פועלם מסופר באותו המחזה התמים והמלבב, שילדי הגן מציגים כל שנה ביום העלייה על הקרקע שאמנם מתחיל "היו היו פעם" אך הודות לגיבוריו שכן רצו – אין זו אגדה.

השחקנים מתחלפים, פעם היו ביניהם צפורה ויובל, מאוחר יותר ורד וורדים אחרים. דור בא ודור הולך אך מפעלם לעולם קיים, והייתה זו נחמתם ונחמתכם.

ימיו ופועלו הרי הם חלק בלתי נפרד של יצירת הפאר ששמה יגור, והפרטים הלא הם כתובים בספר צמיחתו – יגור.

זכרו יישאר צרור בצרור אותו המפעל שלו הקדיש את חייו. צרבניק בא לארץ כחלוץ, חי חיי חזון וזכה בהגשמתו.

אשרי החברה שכמוהו חבריה.

מתוך יומן יגור מס' 3438

את האדם ניתן להכיר יותר קרוב ויותר יסודי תוך עבודה משותפת. רואה הנך את האדם בפועלו, בהליכותיו יום יום, במגעיו עם אנשים ויחסו אל הזולת. ניתן לך לעקוב אחר דעותיו, תגובותיו ויחסו לבעיות שונות וכן לעמוד על אופיו כאיש קיבוץ.

שנים מספר עבדנו יחד בבית הספר המחוזי. צרבניק היה קשור לבית הספר משך כל שנות קיומו ופעל שם כמדריך עבודה. בשקט ובסבלנות היה מסביר לכל אחד את תהליכי העבודה במשק החקלאי, אשר ליד בית הספר, פרי יוזמתו, טיפולו ומאמציו לפיתוחו. הוא השתדל להחדיר לחניכים, ראש לכל, את היחס לעבודה, הכרת ערכה בחיינו כאנשי עבודה ולהרחיב את ידיעותיהם. רגיל היה להדגיש כי חשוב מכל הוא הרצון לעמול וללמוד. רגיל היה לומר: "אין עבודה קשה כשקיים רצון לעבוד."

אהב צרבניק את החקלאות. היה לו יחס עמוק לכל עץ שנטע. הוא גם השתדל לגוון את המשק הקטן על-ידי הכנסת זנים חדשים אף כאלה שעדיין לא נמצאו בענפי המשק, בהם עבד חלק גדול של החניכים (זנים סובטרופיים ועוד).

הוא עקב אחרי עבודתו של כל אחד לא בבית הספר בלבד, אלא בעבודתו בענפי המשק בקיבוץ. היה דן לעיתים עם סידור העבודה על התאמה אינדיבידואלית של מקום העבודה, הוא הקפיד על כך שאנשי הענף יראו בחניכים לא כוח עבודה בלבד, אלא תפקיד להרחיב את ידיעותיהם על-ידי הסברה והדרכה הולמת.

צרבניק התחבב על חניכי בית הספר המחוזי ואין זה דבר קל לגבי איש מבוגר – בהדרכת נוער, במגע עם "צברים". בגיל הנוער כשכל אחד מהם רוצה להבליט את עצמאותו, יחסו למדריך הוא ביקורתי במידה לא קטנה והערכת עצמו אף היא במידה לא קטנה ותביעותיו לגבי המדריך הן קפדניות. צרבניק היה משפיע קודם כל באישיותו, בדוגמא האישית בעבודתו ובקנאות לערכים. הוא לא הסתגר בתפקיד הבלעדי של מדריך חקלאי, מדריך עבודה, אלא היה ער לנעשה בבית הספר בשטח הלמידה והחברה, והיה שותף לעיצוב דמותו. הוא התעניין בכל הנעשה בפנימיית בית הספר והשתתף בדיונים בשטחים שונים.

בתפקידו כמדריך עבודה אף פעם לא הבליט את סמכותו בצורה של "זה ראה וקדש" אולם היה מנסה בסבלנות רבה לשכנע בנכונות דבריו ועצותיו ולכן שימש עבור צוות המחנכים וכן לגבי החניכים כסמכות  מ ו ס ר י ת. צרבניק היה איש קיבוץ בעל עקרונות, לדבריו הקשיבו ואת דעותיו העריכו.

שנים רבות גם לאחר סיום בית הספר, היו רבים מחניכו שומרים על הקשר אתו ואף הוא היה מתעניין בהמשך דרכם בחיים, ולא אחת היינו מעלים זיכרונות על תקופה מעניינת זו.

ממכתבים לחיילים

בימי מלחמת העולם השנייה כתב צרבניק כמה מכתבים לחברינו המגויסים בבריגדה ובצבא האנגלי.

יגור מוצ"ש, ד' אב תש"ב

לחברינו החיילים באשר הם שם שלום רב.

…ככל חבר המשק העובד בפינתו יש לו משהו לספר על עבודתו. גם אני העובד בבית-הספר המחוזי, בקצרה אספר לכם משהו מעבודתי אני.

תפקידי להדריך ילדי ישראל לתורה ולעבודה ולראות בעבודה יצירת הנפש. לדאבוני אין ביכולתי למסור לכם כמות של יבול. בשטח זה יש הרבה התנגשויות עם דור צעיר ורך (ואנחנו קצת קשים נעשינו בדרך החיים). הדור הזה בהימצאו בדיסטנציה קרובה לבית היוצר, אין אצלו שאיפת עלייה לארץ ולעבודה וסבורני שעלייתו מוכרחה לבוא ע"י הכרה מלאה בנחיצות והכרח העבודה היוצרת ואהבת העבודה. מובן שליצירת הכרה כזו נחוץ הרבה כוח וסבלנות.

חברתנו הקיבוצית עושה בזה יותר מכל המחנכים ובזאת נחמתנו. הננו עדים לכך שרובם הגדול אשר עברו את בית-ספרנו, הולכים בדרכנו ונמצאים בתנועה הקיבוצית החל מחולתא וגמור בצפון ים המלח. עם השלמת הצו להתגייס כיתה שלמה הלכה למלא תפקיד שהזמן הטיל עליהם.

ולבסוף אגדה מימינו אנו ומפינת עבודתי. לאחד הנערים (ירושלמי) מלאו 15 שנה. אמו ביקשה ממני ע"י מכתב להשתדל לברך אותו בבוקר עם צאתו לעבודה. עם בואי לבית-הספר מצאתי אותו בעבודה: חורש עם חברו בעצי-הפרי של בית הספר. הוא לא נכלל ברשימת החורשים ולכן פניתי לחברו המנוסה: כיצד קרה שדווקא זה חורש היום? ענני: היום יום הולדתו והחלטנו (התלמידים בני כיתתו) לתת לו לחרוש בתור מתנה ליום הולדתו. התרגשותי כל-כך גדלה שצריך הייתי להסב פני למען לא יראו את דמעתי הנושרת. כעבור התרגשותי שאלתי את בר המצווה: כיצד הוא מעריך את המתנה המקורית הזאת? על זה ענני: המתנה הזו החשובה ביותר בכל העולם (ביטוי ילדותי קצת). אכן זו היא אגדת זמננו המושחת והמטורף ואני מגיש אותה לכם, חברים טובים, לזיכרון עולם.

חברכם צרבניק.

יגור, ערב פסח תש"ד

לחברינו החיילים והחיילות שלום רב!

חברים וחברות הננו עומדים  לפני חג חרותנו הקדום, וחרותנו הדרושה לנו בזמן הנוכחי עוד מאתנו והלאה. ערפל מכסה אותה ודכדוך בלב ובנפש ורצון הקיום של הכלל שלנו חזק ובהכרח מעורר תקוות.

…אכן מאושרים אנו וביחוד ילדינו, שטוב וחם להם, לא הגיענו הגורל המר של שאר אחינו באירופה. אבל לא במקרה כך נפל גורלנו. הרי אנשים-חיילים ובתוכם גם חברינו ששפכו את דמם על כך. ובזה שניצלנו מן התופת האירופית יש לכולכם. היושבים בארץ מוכנים, והשותפים למעשה המלחמה – לכם חלק הגון. בימים הקודרים ההם, שהאויב היה קרוב לגבולותינו קשה מאד היה לצאת לעבודת יום-יום הרגילה, בחריקת שיניים המשכנו את החיים הרגילים. על כל הדברים האלה, ילדינו צריכים לשמוע. מעט האוויר החופשי שאנו נושמים עלה בדם רב ובמאמצים בלתי רגילים.

יתכן שניצלנו לפי שעה מהתופת ההיא, אבל יהיה עלינו עוד לעמוד נגד תופת אחרת, המתעוררת כבר, ועל דורנו הצעיר לדעת את זאת, לא להיות שאננים כי התקופה אוסרת ומוחקת את השאננים.

חברכם צרבניק.