יששכר צרבניק ז"ל
מהנוף האנושי ביגור נעקרה דמות יקרה, איש הצנע לכת והוא בר-אוריין, איש ההכרה והערכים, איש העבודה לאורך כל דרך חייו – עד יומו האחרון.
יששכר צרבניק נולד לפני 73 שנים בעיירה אטאקי שעל גדות הדנייסטר בבֶּסָרַבְּיָה. בבית הוריו ספג מילדותו את רוח הציונות, כאשר המשימה העיקרית היא עליה לארץ. בשנת 1918 התארגנה קבוצה להכשרה חקלאית בבֶּסָרַבְּיָה, ולאחר הברחות גבול וסכנות רבות הוא הפליג עם עוד כמה חברים לקושטא ומשם הגיע ליפו בסוף שנת 1920. בארץ התנסה צרבניק בכל מיני עבודות ובראש שאיפותיו – החקלאות, לה שמר אמונים כל זמן שכוחותיו היו איתו. לאחר זמן קצר עבר צרבניק למושבות כנרת ויבנאל, שם עבד אצל חקלאים מנוסים במשך כמה שנים, ולאחר מכן הצטרף לעין-חרוד ונשלח ליגור. היה זה בדצמבר 1926.
ב"ספר יגור" הוא כותב בין היתר: "…עבדתי בהובלת זבל ערבי מגבעת חרתיה ופיזורו בכרם ובשדות. קיבלתי זוג בהמות וכמובן הייתי מאושר. שנים רבות עבדתי בפלחה, במספוא ובפרדס. החיים היו קשים, אך היתה חדוות היצירה. דומני שמותר לי להגיד, כי שנים אלו לא בוזבזו לריק ואיני מתחרט עליהן".
בשנות השלושים – עם קום בית הספר האזורי ביגור נבחר צרבניק להיות המדריך החקלאי שם. זו היתה תקופת הזוהר בחייו. התלמידים נקשרו אליו ועוד שנים רבות לאחר מכן שמרו על הקשר איתו, כי צרבניק היה איש חלוץ, ישר דרך – דמות מחנכת.
מותה של דבורה ז"ל חברתו לחיים – השפיע עליו קשות. הוא היה אבא מסור לילדיו וסבא אוהב לנכדיו.
בשנים האחרונות עבד במשרד "תנובה" במשק, בהתמדה ובדייקנות. גם כאשר חלה לאחרונה בשפעת לא שמר על עצמו והמשיך בעבודה, עד כי הועבר במצב קשה לבית החולים. לקרוב משפחה שהיה על ידו ברגעיו האחרונים הוא אמר: "תמסור דרישת שלום. אבל אני עבדתי עד הסוף". נכון ואמת הדבר. הוא עבד עד הסוף.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ומנוחתו – מנוחת עולמים באדמת יגור.
