יששכר צרבניק

13/04/1897 - 10/01/1970

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"א ניסן התרנ"ז

תאריך פטירה: ג' שבט התש"ל

ארץ לידה: רומניה

עבודה: מספוא, פלחה, פרדס

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: דבורה צרבניק

בנים ובנות: יבל צור, צפורה פינס

נכדים ונכדות: יורם פינס, עמי פינס

יששכר צרבניק ז"ל

מהנוף האנושי ביגור נעקרה דמות יקרה, איש הצנע לכת והוא בר-אוריין, איש ההכרה והערכים, איש העבודה לאורך כל דרך חייו – עד יומו האחרון.

יששכר צרבניק נולד לפני 73 שנים בעיירה אטאקי שעל גדות הדנייסטר בבֶּסָרַבְּיָה. בבית הוריו ספג מילדותו את רוח הציונות, כאשר המשימה העיקרית היא עליה לארץ. בשנת 1918 התארגנה קבוצה להכשרה חקלאית בבֶּסָרַבְּיָה, ולאחר הברחות גבול וסכנות רבות הוא הפליג עם עוד כמה חברים לקושטא ומשם הגיע ליפו בסוף שנת 1920. בארץ התנסה צרבניק בכל מיני עבודות ובראש שאיפותיו – החקלאות, לה שמר אמונים כל זמן שכוחותיו היו איתו. לאחר זמן קצר עבר צרבניק למושבות כנרת ויבנאל, שם עבד אצל חקלאים מנוסים במשך כמה שנים, ולאחר מכן הצטרף לעין-חרוד ונשלח ליגור. היה זה בדצמבר 1926.

ב"ספר יגור" הוא כותב בין היתר: "…עבדתי בהובלת זבל ערבי מגבעת חרתיה ופיזורו בכרם ובשדות. קיבלתי זוג בהמות וכמובן הייתי מאושר. שנים רבות עבדתי בפלחה, במספוא ובפרדס. החיים היו קשים, אך היתה חדוות היצירה. דומני שמותר לי להגיד, כי שנים אלו לא בוזבזו לריק ואיני מתחרט עליהן".

בשנות השלושים – עם קום בית הספר האזורי ביגור נבחר צרבניק להיות המדריך החקלאי שם. זו היתה תקופת הזוהר בחייו. התלמידים נקשרו אליו ועוד שנים רבות לאחר מכן שמרו על הקשר איתו, כי צרבניק היה איש חלוץ, ישר דרך – דמות מחנכת.

מותה של דבורה ז"ל חברתו לחיים – השפיע עליו קשות. הוא היה אבא מסור לילדיו וסבא אוהב לנכדיו.
בשנים האחרונות עבד במשרד "תנובה" במשק, בהתמדה ובדייקנות. גם כאשר חלה לאחרונה בשפעת לא שמר על עצמו והמשיך בעבודה, עד כי הועבר במצב קשה לבית החולים. לקרוב משפחה שהיה על ידו ברגעיו האחרונים הוא אמר: "תמסור דרישת שלום. אבל אני עבדתי עד הסוף". נכון ואמת הדבר. הוא עבד עד הסוף.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ומנוחתו – מנוחת עולמים באדמת יגור.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • גלגולים רבים

    בשנת 1918 התארגנו קבוצה של 13 איש להכשרה במושבה חקלאית בבֶּסָרַבְּיָה. עבדנו שם קיץ אחד. בינתיים השתררה אנדרלמוסיה רבה עקב התחלפות השלטונות, וכתוצאה מזה נתפרקה קבוצתנו, כאשר חלק אחד נשאר ברוסיה והשני – ברומניה, שסיפחה אז חלק מבֶּסָרַבְּיָה. הברחנו את הגבול, ומגלץ הפלגנו באוניה איטלקית לקושטא, שם קיבלו את פנינו אנשי המוסדות הציוניים עם טיומקין בראש. סידרו אותנו במושבה "מסילה חדשה", אותה שיקם טרומפלדור בימי מלחמת האזרחים. היינו שם מהראשונים.

    היה זה בהתחלת החורף של שנת 1920. התכוננו לעלייה, שהיתה אז בלתי מוגבלת. קנינו רובים ותחמושת משרידי חיילות וורנגל ודניקין שנמצאו אז בקושטא. אגב, באותו זמן נפגשנו שם עם יורדים מהארץ, שהוציאו את דיבתה רעה. הם סיפרו על חוסר עבודה ורעב חמור. קנינו – כמה חברים – שק עם כיכרות לחם, אותו סחבנו עד יפו. מובן שהלחם העלה עובש וביפו זרקנוהו הימה.

    באחד הלילות עלינו, כ-500 איש, על האוניה, וכעבור 12 יום הגענו ארצה. הנסיעה היתה קשה מאוד. אני ועוד חבר העדפנו לשבת על המדרגות, כי החום והמחנק בבטן האוניה היו ללא נשוא. קבוצה כה גדולה של עולים לא היה אז חזיון נפרץ, ובכל נמל באו לפגשנו נציגי הקהילה היהודית, ובסמירנה קיבלונו בצלילי התזמורת של מכבי.

    ביום 6.12.1920 הגענו ליפו. איכסנו אותנו בבית החלוצים שהיה מלא מפה אל פה. רבים מאיתנו הלכו לעבוד בכביש, אבל אנחנו שאפנו לעבוד בחקלאות. הלכנו ברגל לפתח-תקוה, אולם שם האיכרים העדיפו פועלים ערביים. עברנו לראשון-לציון. כיוונו אותנו לבילויי יודלביץ ואצלו עבדנו בזיבול הכרמים. התשלום היה אז 15 גרוש ליום. יום העבודה הראשון היה כמובן קשה ביותר והזעתי רבות… במשך הימים התרגלתי ולמדתי לעבוד, עד כדי כך שיודלביץ הציע לי תפקיד של מנהל עבודה במקום מוסא הערבי… דחיתי הצעה זאת. רציתי לעבוד ולא לפקח על אחרים.

    באחד במאי 1921 הלכנו ברגל לתל-אביב בכדי להשתתף בחג הפועלים. החלו אז כידוע הפרעות… לאחר המאורעות נשבעו האיכרים לקבל רק פועלים יהודים, אבל כעבור כמה חודשים הם חזרו לסורם. היהודים פוטרו ובמקומם שוב נכנסו הערבים לעבודה. דבר זה הסעיר אותנו וכמחאה התפטרו כל הפועלים היהודים במושבה. היה צריך לעבור למקום אחר. עלי זה הכביד במיוחד, כי בחדרי נמצאו גם הספריה וגם "קופת חולים". הרצפלד -אליו באנו להתייעץ – התנגד לצעד זה וטען שאין להפקיר לערבים את מקומות העבודה שעודם בידי פועלים יהודים.

    הצטרפתי אז לקבוצת פועלים שעבדה בהנחת פסי רכבת סרפנד-לוד, אבל אני רציתי להגיע לגליל, לקבוצת הר כנרת, שעבדה בנטיעת אקליפטוסים מטעם הקק"ל. לא היה לי כסף להוצאות הדרך… קיבלתי לירה וחצי והבטחתי להחזיר את הכסף באפשרות הראשונה. ובאמת, כעבור זמן קצר החזרתי את החוב.

    אחרי זמן מה עברתי ליבנאל, שם עבדתי אצל אחד האיכרים…

    לאחר גלגולים רבים במקומות שונים ובכנרת הקבוצה הצטרפתי לעין-חרוד ונשלחתי לעין-טבעון….

    הגעתי ליגור בדצמבר 1926. עבדתי בהובלת זבל ערבי מגבעת חרתיה ופיזורו בכרם ובשדות. בקיץ עבדתי בפלחה. קיבלתי זוג בהמות וכמובן הייתי מאושר. שנים רבות עבדתי בפלחה ובמספוא. החיים היו קשים, אך היתה חדוות היצירה.

    ארבעים ושלוש שנים עברו מאז הגעתי ארצה. ארבעים ושלוש שנות עבודה רצופות. דומני שמותר לי להגיד ששנים אלו לא בוזבזו לריק ואינני מתחרט עליהן.

    יששכר צרבניק

    ספר יגור, 1963, עמ' 372

  • א ב א

    אבא! עזבת אותנו ככה, פתאום. היו לנו עוד כל-כך הרבה דברים להגיד, לעשות.

    בשבילי הוא היה אבא וגם ידיד. הוא מילא מקום חשוב בחיי ואני בשבילו. היינו קשורים. עכשיו נוצר חלל ריק.

    הוא היה אדם שלם עם עצמו ועם חייו, וכך גם נסתלק מאיתנו באמצע הדרך, ועוד תוכניות רבות עימו.

    קשה לי לדבר על אבא בזמן עבר… הביטו בפרחים ובגינה שליד חדרו, איך שמר על הצמחים, איזו אהבה השקיע בטיפוחם…

    ידידים רבים היו לו בכל רחבי הארץ. אבא התיידד עם אנשים ואהב אנשים. ידע לסלוח להם את חולשותיהם הקטנות ושמר על קשר איתם. היה לו פנקס מיוחד שבו אפשר היה למצוא את כל כתובותיהם….

    אבא אהב לספר. בזמן האחרון סיפר לנכדים זיכרונות מימי ילדותו. הם אהבוהו והיו קשורים אליו.

    עכשיו נשארנו עם כל הזיכרונות.

    ימתקו לך, אבא, רגבי אדמת יגור.

    ציפה

    יומן ליום השלושים

    9.2.1970