לאה כץ

לאה, אחות יקרה!

– – –

קוים לדמותה.

מי שהכיר את לאה מקרוב מאוד ידע כי בקרבה תסס לב טהור וטוב, מלא אהבה ורגיש. לאה היתה תמיד מוכנה להושיט עזרה חברית לכל אדם בשעת הצורך. הגשת עזרה לאדם, הטיפול בחבר חולה נבעו מאופיה הטוב וממצפונה. את כל זה היא עשתה בצנעה, בלי רעש ופרסומת. כזאת היא היתה, לאה, היקרה באדם. לאה היתה סמל היושר והאמת, לכן היא לפעמים התריעה קשה על כל דבר-עוול הנעשה בין איש לחברו.

גם חייה הקשים של לאה מלאי צער ומכאובים היו, רבי תוכן ועניין. לאה תפסה תמיד עמדה בעבודה, היתה מועילה בעבודה ומצאה בה את סיפוקה המלא. מי ימנה את כל העבודות הרבות אשר בהן עבדה לאה במסירות ובנאמנות רבה במשך 30 שנות חייה ביגור! גן הירק, הרפת, מוסדות ילדים וכו'…

זכורה לחברים עבודתה המסורה בעשר שנות חייה האחרונות ב"חמי טבריה". עדים לכך החברים אשר נהנו מטיפולה הטוב והנאמן.

לאה היתה איש הקיבוץ במלוא מובן המילה, מעורה בחיי החברה. בעירנות רבה היתה עוקבת אחרי המתרחש בישוב ובעולם כולו.

לאה היתה איש הספר, קראה הרבה והעמיקה. יש לציין לשבחה כי את כספי תקציב החברים וה"יובל" הקדישה לאה לרכישת ספריה בזעיר אנפין לחדרה, ספרים יקרי-ערך.

לאה אהבה מאוד את בני משפחתה ודאגה להם. בעיקר התמסרה לבני אחיה אשר נתייתמו מאמם בעודם קטנים. לאה ליוותה אותם בכל אשר הלכו, כאם מסורה היתה להם כל הימים.

יש לי צורך נפשי לספר עוד ועוד על לאה היקרה. הלב מלא וגדוש זיכרונות וגעגועים אליה, אך הלב הדווי אינו יכול לדבר על לאה – כי איננה.

אין לבטא במילים את היגון הרב אשר ירד עלי במותה של לאה, היקרה באדם. הפצע לא יגליד.

נאלמתי.

א. רביקוביץ

יומן ליום השלושים

23.6.1955

היתה מחוננת בחן חיצוני וגם פנימי, קווים יהודיים בולטים היו בחִנָּה החיצוני. עיניים שחורות ועצב עמוק בתוכן.

היא הגיעה ליגור בתקופת איחוד המשק עם פלוגת הקיבוץ בחיפה. המשק גדל בכמה עשרות חברים בבת אחת. היקף ענפיו היה דל מאוד ולכן לא יכלו כל-כך הרבה חברים להיקלט בענפי המשק החקלאי… הוחלט אז במשק להפנות מספר גדול של חברים לאסוף חצץ מהוואדי בשביל בניין רפת א', שעמד להיבנות… והרי לאה יושבת על ערימת חצץ עם פטיש ביד ומחצצת, מחצצת ושרה, משתפכת בשירים רוסיים. קול עָרֵב היה לה ועליצות רבה בנפשה.

תקופה די ממושכת עבדה במוסדות הילדים. בשנים האחרונות עבדה במה שאנו קוראים "חמי טבריה". בעבודתה זו לא היה גבול למסירותה. הנה היא פוגשת חבר בדרך הליכתה ומעירה לו שבשעה מסויימת לא ישכח לבוא לטיפול… היא מייעצת לחבר את השעה הרצויה לו, כדי לחסוך מזמן הליכתו ממקום עבודתו. היא דואגת ומסבירה לחבר שמקבל טיפול קל, כי ראוי לו לנוח במוסד אחרי הטיפול.

היתה ממצניעי-לכת. לא דרשה הרבה מהחיים, היתה מסתפקת במועט. דמות חלוצית מובהקת.

מול כל זה – כל כך הרבה סבל בחייה ובמותה. חבל! חבל!

י.צ.

יומן ליום השלושים

23.6.1955

עומד אנוכי, ולפני מרצדות אותיות אילמות המבשרות לי, לאה, כי אינך עוד, כי לא אזכה עוד לראותך לעולמים, ואת שוב לא תשפיעי עלי מרוחך ומטוב ליבך.

עברו כמה שנים מאז שנפרדנו, אבל לעולם לא שכחתיך. לעתים, כשהיינו נפגשים, הייתי זוכה לחמימותך האימהית, לדאגתך הבלתי-פוסקת ללימודַי ולהסתגלותי למקום החדש.

תמיד שפעה עלי אהבתך ומסירותך, בגדולות כבקטנות. רבות רוחש הלב, אך מה דל ביטויי. קשה לי להעלות על הדעת כי לא אזכה עוד לראותך, אך זהו צו הגורל האכזרי!

לעולם תעמוד דמותך לפני, ולעולם אזכרך!

יהא זכרך ברוך!

גדעון כץ (דגניה ב')

יומן ליום השלושים

23.6.1955