לאה קבק

09/09/1905 - 30/12/1972

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט' אלול התרס"ה

תאריך פטירה: כ"ה טבת התשל"ג

ארץ לידה: פולין

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: דב קבק

לאה (לאה'קה) קבק

נולדה – ג' שבט תרס"ה, 9.1.1905
נפטרה – כ"ה טבת תשל"ג, 30.12.1972

לאה'קה נולדה בשנת 1905 למשפחת עובדים בעיירה לובצ'ה, בגליל וילנה בפולין. בת עשר היתה כשעזבה את עיירת מולדתה וגודלה על ידי אחותה פרומקה בוורשה, ואחר כך בלודז' בקרבה למשפחת יצחק קצנלסון.
בכל אחת מתחנות חייה בפולין למדה בסמינרים: בוורשה, בסמינר לגננות, ובווילנה בסמינר למורים.
ב-1926 עלתה לאה'קה לארץ לקיבוץ בית-אלפא. שבע שנים חיה לאה'קה בבית-אלפא, עבדה כגננת, והיתה מקובלת שם כמחנכת מחוננת. הקיבוץ היה בשבילה בית מלא ידידים נאמנים לתמיד.

ב-1933 עברו לאה'קה ודב ליגור. ביגור המשיכה בתפקידה כגננת וקבעה סגנון מיוחד לה בחינוך ילדים.
כעבור שנים עברה להוראה בבית הספר.

ב-1967 יצאה לאה'קה לגמלאות ומאז עסקה בהחלפת מורים, בשיעורים פרטיים, בכריכיה, ואחרון אחרון – במפעל שהשקיעה בו הרבה מסירות – ספריית הילדים.
בכל דרך חייה הקרינה לאה'קה יחס של אמהות חמה לכל ילד וידידות לקרובים ורחוקים. ביתה היה פתוח תמיד לאורחים, לידידים ולילדי ידידים.

לאה'קה נתקפה במחלה ממארת בהיותה בארצות-הברית. שבעה חודשים סבלה והיתה תמיד נאמנה לעצמה ולרוחה – בטוב לב, בסבר פנים, בעידוד המבקרים ובאמונה שהגוף, בעזרת הרופאים, יתגבר על המחלה.
בכל החדשים האחרונים בחייה לא פסקה מלדאוג למשפחה ולא פעם אמרה, שהיא מרגישה כמה היא מוקפת אהבה וחום, אבל, בעצם היא שהקרינה אהבה וחום ודאגה מתמדת לכל אחד מהמשפחה.
לבסוף, לא יכלה למחלה ונפטרה בשבת בתשע בערב, כמעט ונרדמה בשקט – לנצח.
רבים ביגור, בעין-חרוד, ברמת-יוחנן, במשמר-העמק ובבית-אלפא – ידידים מלפני עשרות שנים, שלא נותק אתם הקשר, וידידים מקרוב באו – מתנדבים מאמריקה – שמצאו בה מאור פנים וסעד נפשי – יאבלו על היעדרה לתמיד, לתמיד…

יהא זכרה ברוך.

(דברים על הקבר ביום ההלוויה)

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • נפש אהובה

    לאה'קה ואני נולדנו בעיירה לובצ'ה, בגליל וילנה.

    לאחר מלחמת העולם הראשונה חזרו רוב התושבים לעיירה והקימו אותה מחדש. הנוער היה פעיל בהקמת המוסדות, גן ילדים, בית ספר, ספריה וחוג דרמטי. בתוך פעילויות אלו הכרתי את לאה'קה ונקשרו בינינו יחסי חברות.

    בקלסתר פניה היה משהו שובה לב, התמזגו בה טוהר ותמימות. היתה יפה ופורחת כמו האביב. תמיד הלהיבה את האווירה סביבה, כשכולה חדוות נעורים. אצילות שורשית היתה טבועה בפניה…

    היו בה הרבה אהבות. כמה מהן בלטו במיוחד לכל אורך חייה: אהבת המשפחה, הילדים והקיבוץ. להוסיף על אלו – אהבה שליוותה חייה מצעירותה ועד יומה האחרון – אהבה ואמונה באדם כאדם.

    ביתנו היה פתוח לידידים ואורחים לרוב. תמיד הקרינה לאה'קה יחס של אמהות חמה לכולם. ידעה לקרב ולעודד חברים אשר היו זקוקים לזה.

    בכל חודשי חייה האחרונים היתה נאמנה לעצמה ולרוחה – בטוב לב, בסבר פנים רוגע, בעידוד המבקרים הרבים שבאו מקרוב ומרחוק ובאמונה שהגוף, בעזרת הרופאים, יתגבר על המחלה. והיתה מבשרת בשמחה לידידיה כשמצבה היה טוב יותר.

    למרות ידיעתנו את מצבה, התגנבה גם ללבנו המחשבה שאולי אולי באמת תתגבר.

    בכל ימי מחלתה לא פסקה מלדאוג למשפחה ולידידים.

    היא הקרינה אהבה, חום ודאגה מתמדת לכל העובדים איתה.

    לבסוף, לא יכלה למחלתה ונפטרה בשבת, כמעט ונרדמה בשקט – לנצח.

    תמיד, תמיד אזכור אותה בלבי. קשה הבדידות של אדם באבלו על נפש קרובה.

    דב

    (מתוך רשימה בחוברת לזכרה, 1974)

  • ימים אחרונים

    חנוכה 1972

    יעקב יקירי, שלום רב.

    במוצאי שבת שמעתי שירה בוקעת מחדר האוכל. ילדי הבר-מצווה ביצעו משימה ובה קיבלו על עצמם הכנה וחלוקת האוכל בחדר-האוכל.

    לחמתי עם עצמי, היה לא קל אבל קמתי וירדתי לחדר-האוכל. היה מלא אור. נרות חנוכה דלקו והילדים בסינרים לבנים ופנים זוהרות חילקו ארוחה ולביבות בשפע. התמונה היתה כל-כך מלהיבה שנשארתי כבר לאכול. והיה טוב, טוב מאוד.

    הכאבים בכתף חזקים מאוד. אבל נדמה לי שהכאב לא הולך ומחריף. מקווה שכבר יבוא סוף לסבל.

    מסור ד"ש חמה לכל ידידינו בעין-חרוד.

    שלך, לאה'קה

    #

    בוקר טוב לך יקירי.

    כאשר תבוא הביתה תמצא כבר את גלויתי עם הבשורה הטובה. אתמול הייתי אצל הרופא. הפעם הביקור היה לפי בקשתי. קשה היה לשאת את הסבל.

    שוב בדיקות וצילומים והרופאים הודיעו לי בשמחה: "טוב מאוד". נתנו כדורים והבטיחו שבעוד שבוע אהיה

    שוב בן-אדם. היש טוב מזה? הרי בסתר לבי כבר סיימתי.

    שלך לאה'קה

    #

    שלום לך יקרה.

    מהרגע שנסעת היה לי צורך לכתוב אלייך, אבל לא הספיק המרץ. ביקורך היה כה קצר וחטוף ועשית

    מאמץ כה קשה וגדול. נסיעה מצרעה ליגור לזמן קצר, חבל על כוחותייך.

    ואני משום מה לא רציתי שתשהי על ידי ועל יד מיטתי (לא תענוג גדול) ונדמה לי שהרגשת בזה. מקווה

    שלא נפגעת.

    יקיריי שלי, אני הולכת ומתחזקת, אוכלת טוב ואמנם הגעתי כמעט למשקלי הנורמלי. אני מוקפת חומת אהבה; בין בני משפחתי כל אחד לפי דרכו, ידידים הבאים בלי לחסוך כוחותיהם וזמנם, ועל כולם – עובדות חדרי החולים שאין מילים למסירותן והשתדלותן למען בריאותי ונוחיותי.

    צריכה לנסוע לרופא בקרוב וכמובן שאכתוב לכם תוצאות ביקורי.

    מחבקת ולוחצת את כולכם אל לבי,

    שלום באהבה

    לאה'קה.

    (מתוך חוברת לזכרה, 1974)

  • מורשה עשירה של אופטימיות

    – – אמא טיפחה מאוד את הקשרים בין בני המשפחה, ביגור ומחוצה לה. היא לא עשתה זאת בדרך המקובלת של טיפול ודאגה לצרכים היום-יומיים של אוכל ובגד – עניינים אלה מעולם לא העסיקו אותה מעבר להערה החד-פעמית. עשתה זאת על-ידי דוגמא אישית של פתיחת לב להבין למה זקוק הזולת. ככל שרבו השנים פיתחה הרגישות והאמצעים לכך, ובהתאם – גדלו משימותיה, כי ראתה והרגישה יותר. ולפי דבריה, הגדילו סיפוקה ואשרה כאם המשפחה.

    אמא ידעה לראות אותנו באשר לנו – מבלי להגיב מיד או לשאול ומבלי לתת לנו להרגיש שהיא רואה ויודעת. וכך, כאילו מהצד, עקבה אחרי התנהגויות, מצבי רוח, ספקות, וידעה גם לקלוט מבט חטוף בעל משמעות של שביעות רצון ולהשתתף בלבה.

    זאת היתה חוכמת חייה: בשתיקה ובהבלגה. ועל בסיס זה נבנו קשריה אתנו, בני המשפחה.

    וכך גם לגבי ידידים – ברגע כבשה אותם בסערת ידידותה הגדולה, שלעתים נראתה לנו מוגזמת במקצת. קיבלה אותם על חסרונותיהם וידעה בשבת-רעים על כוס קפה לכוון את השיחה ולהתעלות על המחדלים הקטנים והשקיעות, שהן מנת יומנו, ולהגיע לשכבות מאירות הנפש, לחוויות הטובות, החמות, המשרות רוח של הנאה וסיפוק מההווה.

    ידעה גם להעיר ולבקר, אבל בזהירות פן תפגע, ולא ממצב של עליונות אלא כשווי ערך, עובדה שקרבה אליה ידידים מכל הגילים.

    ומכאן יחס הנכדים אליה – כמו לסבתא היודעת לפנק, אבל גם יודעת להקשיב בעניין ובכבוד למילה התמימה ולשמור על כל פיסת ציור שניתנה לה מתנה ואף לקשט בה את ביתה…

    אמא לא היתה אשה שמחה ועליזה כפי שרבים רבים ידעו לתארה. היא היתה רגשנית מאוד ופגיעה. רגישות רבה ליחסי אנוש וערנות טקטית לסובבים אותה. מתוך חוש זה הכירה את הדברים הגורמים נחת לאדם ודאגה לתת אותם; את החיוך המלבב, ה"שלום" שלה המקדים על אם הדרך, לחיצת היד החזקה, מילה טובה של עידוד, ואפילו מכתבים לידידים רחוקים בשעת הצורך.

    היתה באמא אופטימיות קיצונית, אמונה ולויאליות עם דרך חייה; בוויכוחים חינוכיים בחדר – בעקבות התנגשות שלנו עם מורים, בהתעניינות רבה בפעילות חברתית שלנו, בסיכומו של חג, בביקורת על ועדות במשק – תמיד ידעה להעריך את "הנושא בעול" כפי יכולתו ולהנות בסיפוק מהתוצאות.

    יותר מאוחר, במכתביה אלינו לצבא, עומדת על המשמר ואינה חוסכת לעצמה ולנו את הבקשה הבנלית ש… נמלא תפקידנו ברצינות ובאמונה…

    שביעות רצון מהסובב והרבה נתינה לזולת יצרו סביבה רוח טובה וסיפוק כל יום מחדש.

    הלוואי ונוכל לשמור על מורשה עשירה זאת של אופטימיות, טקט ותחושת ההדדיות לגבי בני השפחה והידידים.

    יהיה זה המשך לדרכך שלא תמה.

    ועם כל זאת ננצרך בליבנו.

    מיכל

    (מתוך רשימה בחוברת לזכרה, 1974)

  • האם והסבתא

    תמיד ראיתי בהערצה ובקנאה את כשרונה של לאה'קה לשמור על חום הקן המשפחתי.

    רעיה דואגת לבעל, אם אוהבת לבנות ולבן, סבתא שבשבילה היו הנכדים כמעט העולם כולו.

    כך נחרתה בזכרוני.

    כושרה לעסוק בנכדיה ולהעסיקם, ובזאת לקושרם אליה, היה בלתי רגיל ועורר – אני מודה ומתוודה, שכן הרי היו נכדיה בחלקם משותפים לנו – לא פעם את קנאתי.

    אם היעדרה של לאה'קה הוא מכה קשה לציבור היגורי, פצע מכאיב מאוד לדוב, חנה, מיכל וגבי, הרי הוא אבידה גדולה לנכדים, לאלה שיוכלו לזכור אותה ולא יזכו עוד לשפע אהבתה והבנתה וגם צעירים מכדי שיוכלו לשמור את הזיכרון הזה ואת חום אהבתה של הסבתא לעולם לא יידעו.

    רב היה סבלה של לאה'קה בחודשי חייה האחרונים, ואולי רב מזה סבלם של בני משפחתה, שהאמת הנוראה היתה כל הזמן גלויה לפניהם וליוותה אותם יום ולילה.

    נישא את זכרה בליבנו לטובה.

    אהרון שלם

    (מתוך דפי השלושים)

  • לבב חוכמה

    רבים המתאבלים על לאה'קה: במשפחתה, בביתה-יגור, וכן בקיבוצים אחרים. אכן רבו ידידיה.

    לאה'קה כל ימיה שפעה ידידות וקשרה קשרים קיימים והדוקים עם זקן וילד; היא לא רוותה וביקשה חברות עוד ועוד. זה היה קו-חייה וטעמם עד אחרית-נפש. אשה שוקקת ועורגת לאהוב, להיאהב.

    שתי אחיות היו – לאה'קה ופרומקה – וכך נראית לי דמותן: אחיות תואמות בנפשיות רוגשת. ריגשה זו לא נתמעטה כל ימיהן. מלאות ושיפעה בימי מצוקה שנתמשכו, כמו בימים הטובים ההם.

    לאהק'ה על מיטת הדווי היתה איש שיחה ורעות.

    כמה חד היה המפנה. מהתעדנות והתרוננות בחוג משפחתה, מהנאות אנושיות נאצלות, אל ימים של דאבה בשטף המר אל הקץ. לאה'קה לא נשברה; אכן היה זה גילוי כבוד האדם; התמיהה, היכולת להישאר צמודה לחיים ולאהבה – לנכדיה, לבנותיה, בנה ובעלה ולכל החברים שבאו לבקרה.

    צער וקורת-רוח נשא עימו כל שבא לבקרה בימי חוליה. היתה קולחת השיחה והיא המדובבת: והכול בריחוק ובהסחת הדעת מן הצל הקרב. אורה היתה מסביבה שהניסה צלמוות.

    לא נדע מנות-ימינו; גם כל "פירותינו" נאכלים בעולם הזה – בשבילנו הוא כל עולמנו.

    על הסף כל ה"יש" נמסר – "הפירות והקרן" – לאלה שנשארים במעגל החיים. חמור הוא מבחן זה להולך.

    רוחש הלב תודה לאדם הפורש, הנפתל בחבלי מוות, ועוד רוח לו לשמור על חיוך טוב, על חכמת-לב.

    נשמור עימנו זיכרון ותודה על העידוד האנושי כל-כך – לחיות ולאהוב.

    צבי שאר

    (מתוך דפי השלושים)