לאה קלוג

20/09/1914 - 27/03/1989

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ט אלול התרע"ד

תאריך פטירה: כ' אדר ב' התשמ"ט

ארץ לידה: פולין

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: פישל קלוג

אחים ואחיות: בת-שבע רימון

נכדים ונכדות: מיה קלוג

לאה קלוג

נולדה: 20.9.1914
נפטרה: 27.3.1989

לאה נולדה בעיר קובל בשנת 1914. היא היתה הצעירה מבין ילדי המשפחה. בגיל צעיר נתייתמה מאמה, גדלה והתחנכה בעזרת הסבתא ואחיותיה. לאה סיימה את לימודיה בבית הספר "אורט", וכבת למשפחה ציונית עלתה ארצה בשנת 1937 בהיותה בת 23, והגיעה ישר ליגור.
בשנת 1943 נישאה לפישל והקימה את משפחתה בביתנו. ב-1946 ב"שבת השחורה" עמדו חבריה של יגור באחד המבחנים הקשים בתולדות היישוב העברי בארץ. לאה היתה בין החברות אשר נלקחו לעתלית, שם נאבקו קשה כדי שלא יפרידו אותן מהבחורים. באותה תקופה שירת פישל בצבא הבריטי ולא היה בבית.
כאשר חזרו האנשים מעתלית אחזה שמחה רבה בכולם בראותם את הבית עומד על תילו וחדר האוכל שהיה מוקד המאבק – מבריק בנקיונו.
במשך השנים עבדה לאה כמטפלת ילדים. מתמידה ומסורה היתה. חמימותה וגישתה הטובה לילדים זיכו אותה באהבתם. כל ילד שהיה נכנס לביתם של לאה ופישל זכה במאור פנים וחיבה רבה, לכן אהבו הילדים להתארח בחדרם.
ב-1969 הצטרפה לאה לצוות הטובופלסט וקיבלה על עצמה את התפקיד של "אם הבית". היא ריכזה את כל נושא הטיפול בחבר באהבה ובמסירות, ודאגה לכל אחד. מילה טובה, שי צנוע לאירוע פרטי, מתנה קטנה לחג – אף פעם אינה שוכחת, תמיד בחיוך וברוח טובה.
באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור. במלחמה זו שכלו פישל ולאה את בנם אברהם. מאז ליווה השכול את ביתם. מיה, בתם של אברהם ושרהל'ה, היתה מקור של נחמה ומוקד של אהבה רבה ללאה ומשפחתה.
הקשר העמוק שהיה בין לאה ופישל עזר להם גם בשעות הקשות.
לאה אהבה את הטבע, היתה ערה לשינוייו, ונהגה לערוך טיולים רבים עם פישל לרגלי הכרמל. בימי מחלתה היתה מבקשת לחוש את חמימותה של השמש ולהריח את ריח האביב המתקרב. בני משפחתה דאגו תמיד כי יהיו ליד מיטתה פרחי בר מהר הכרמל.
מסירותה למשפחה ותמיכתה הבלתי נלאית בפישל היו לשם דבר, וכך היתה המשענת לכולנו יחד.
לאה, ננצור אותך בלבנו באהבה רבה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • כמו כל אמא

    כמו כל אמא שמדברת על הבן שלה, גם אני אגיד כמה חמוד היה אברהם כשנולד וכמה מאושרים היינו כולנו: אבא, שגמר בדיוק את הצבא, אחותו יהודית, שהיתה אז קטנה, ואני. "אברהמל'ה" קראנו לו.

    כולם אהבו אותו בזכות שובבותו. כבר בגיל שלוש התחיל לחקור הכול. התעסק בדברי חשמל, שבר ברזים, ניסה, בדק.

    גם מסירותו למשפחה החלה בגיל צעיר מאוד. אבא שלו היה עסוק כולו בעבודה. יצא בשעה 5:00 בבוקר וחזר בשעה 8:00 בערב. ושני הילדים היו קשורים מאוד האחד לשני.

    אני זוכרת שפעם ידע שצריך לעקור לי שן. שכבתי בחדר עם שטף דם ופתאום הוא הופיע. דואג. אחריו הגיעו מהגן המטפלות המבוהלות…

    אברהם היה מאוד קשור למשפחה. אני זוכרת שכולם ממש קינאו בי: "איך זה יכול להיות שבן בגיל כזה בא כל ערב לחדר". תמיד זכר לקנות מתנה לחג וליום הולדת.

    כשהיה בן שבע הלך לכפר חסידים והביא לי כלי זכוכית למלח.

    אחרי הבר-מצווה נסע וקנה לי סיכה מוזהבת עם פרח. והכלב-צעצוע שעשה למכונית של אבא.

    גם לאחיותיו היה קשור. הם אהבו אחד את השני ודאגו זה לזה…

    אחרי שבן-דודו נהרג במלחמת ששת הימים עבר אברהם משבר גדול מאוד. לא מצא לו מנוח. זה רדף אחריו. אולי משום השם המשותף, גם לי היתה הרגשה ששני האברהמים, במשפחה אחת… ובדיוק כך יצא.

    מאז המקרה השתנה אברהם. אבל לא הבינו אותו. הדבר הציק לו. הוא סבל…

    אחר כך התחיל לעבוד ב"לגין" ובנימין מבית המלאכה אמר לי: "יש לך בן כזה, שיישאר אצלנו ואנחנו נשלח אותו ללמוד". אבל הוא לא יכול היה להמשיך בעבודה ורק אני ידעתי מה לו.

    אחר כך התחיל לעבוד בחממה. שם הרגיש טוב. נאמר לי שזה בא לידי ביטוי גם בחשבונות בקופה. הוא מצא שם את מקומו ולכן עשה כל מה שצריך.

    אז הכיר את שרהל'ה. הם הקימו בית והתחיל חג החמישים. וכשנולדה מיה נכנס לחדר ואמר: "אמא, הבאתי לכם עוד בת!".

    בערב יום הכיפורים הביאו לאברהם את הטלפון וב-2:00 אחר הצהריים, אני לא אשכח, הוא אמר: "אמא, מחר אנו נתראה". הבאתי לו סנדוויץ' ובאתי אליו והוא החזיק את מיה על הידיים – – –

    (לאה, מתוך חוברת לזכרו של אברהם קלוג ז"ל)