לובה חרמוני

02/02/1908 - 09/05/1961

פרטים אישיים

תאריך לידה: ל' שבט התרס"ח

תאריך פטירה: כ"ג אייר התשכ"א

ארץ לידה: פולין

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: מיכאל חרמוני

אחים ואחיות: בלה לב

לובה לב-חרמוני

ילידת פולין. נולדה ב-1908 בביאליסטוק במשפחה דתיה. עלתה ארצה
ב-1933 יחד עם משפחתה אשר השתקעה בירושלים.
את הכשרת האחות קיבלה בבית-חולים “שערי צדק” בירושלים. אחר-כך
עבדה בבית-חולים עפולה. בכל מקום שעבדה רכשה לה הערכה במסירותה
וחביבותה ביחס לחולים.

מ-1946 – חברה במשק יגור.
עבדה מספר שנים במרפאה ולאחר-מכן זמן ממושך בטיפול חולים.
כל אלה שנפגשו אתה בעבודה התרשמו ממסירותה, מטוב ליבה, מיחסה
החברי ויכולתה לעבוד בצוות.

נאבקה קשות עם המחלה הממארת ואף בזמן זה נסתה לעבוד לעיתים
לפי כוחותיה – עדי הוכרעה.

אין תנחומים לילדים המיותמים ולמשפחה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • נכתב ע

    לובה, או כפי שנהגו לקראה בארץ – אהובה, היתה אהובה תמיד על סביבתה.

    נולדה ב-1908 בביאליסטוק שבפולין. את חינוכה קיבלה בבית שהיו טמונים בו מצד אחד שורשים עמוקים של יהדות וציונות, ומצד שני היה ספוג חינוך פועלי-סוציאליסטי.

    לובה היתה הבת הבכורה בבית מרובה ילדים. אחיה ואחיותיה היו פעילים בתנועת “השומר הצעיר” ואף בתנועה הקומוניסטית. בת שבע-עשרה גמרה בי”ס תיכון בביאליסטוק והמשיכה להשתלם בסמינר למורים של ד”ר צ’רנה הנודע, בוילנה. לאחר שסיימה את חוק לימודיה בסמינר התחילה ללמד בעיירות בסביבה, ביניהן בעיירה קלשצ’ל, בה שימשה כמנהלת בבית הספר העברי “תחכמוני”. היא התחבבה על תלמידיה ועם אי-אלו מהם המשיכה בקשרים שנים רבות.

    בשנת 1933 עלתה ארצה לפי דרישת דודה ר’ אורי לוין, הידוע בישוב כ”אב אסירי-ציון” שגר בירושלים. בארץ לא רצתה לובה להמשיך בהוראה ובחרה לה את המקצוע הקרוב מאוד ללבה – טיפול בחולים. כדי לממש את שאיפתה זו סיימה בי”ס לאחיות בבית החולים “שערי-צדק” בירושלים, בו המשיכה לעבוד מספר שנים. כשנפתח בעיר העתיקה בית החולים “משגב לדך” לובה התנדבה לעבודה בו. לאחר מכן עברה לעבוד בבית החולים המרכזי בעמק, בעפולה. בכל מקום שעבדה כאחות הצליחה ורכשה לה את חיבת והערצת החולים והאחיות העובדות איתה יחד…

    מ-1946 חברת משק יגור, כאן בנתה את קן-משפחתה. עבדה בתחילה מספר שנים במרפאה, ולאחר מכן זמן ממושך בטיפול-חולים. כל אלה שנפגשו איתה בעבודה התרשמו ממסירותה, מטוב ליבה, מיחסה החברי ויכולתה לעבוד בצוות.

    לא אזכרה אי פעם חולה בשנותיה הצעירות, לכן כהפתעה קשה היתה לי מחלתה הממארת, איתה נאבקה קשות. אף בזמן המחלה ניסתה לעבוד לפי כוחותיה – עדי הוכרעה.

    נשארנו המומים וכואבים…

    בלה, האחות

    קיבוץ עברון

    חוברת ליום השנה

  • ציון

    – – –

    כשאני מנסה להיזכר בפניה של לובה – רואה אני אותה מ ח י י כ ת. תמיד החיוך השקט, הסלחני, אשר עדי כך היווה חלק אורגני מאישיותה, שהרגשת אותו בכל הליכותיה ודבריה.

    יחד באנו במגע עם אנשים שונים, ביניהם במצבים קשים, ותמיד תמיד ידעה לובה, הצנועה בין הצנועות והשקטה בין השקטות, למצוא דרך המיוחדת לה – לנזקקים. היא ידעה לגשר בינם ובין הציבור, למצוא הבנה ועוד פעם הבנה לכל חולשות האנשים.

    אף פעם לא הרגשת אצלה רגש של בוז או אי-סבלנות לגבי מי שפנה אליה. היה בה שפע כזה של אהבת-אנוש, עד שהספיק לעיתים עצם התערבותה, עצם הגשת הבעיה במילים שקטות, כדי הרגעת הרוגז ומציאת הפתרון. ברוח הומנית, שקטה, מוכנה היתה תמיד לבוא לעזרה.

    זהו הרושם הכללי. ויחד עם זה, המיוחד בשביל לובה הוא הוא ינצנץ לנו באור חיוכה השקט.

    מאין לאשה הקטנה והשקטה הזאת האומץ האל-אנושי להתייצב במשך שנים מול מחלתה? כן, לא רק לחלות, אלא להתייצב במשך שנים מול האויב!

    אכן, הגוף נחלש – אך הרוח עמדה איתנה… עמידה איתנה זו עוררה בנו כולנו רגש של כבוד לאישיות האדם היקר והמבין.

    ד”ר פרסיקו

    חוברת ליום השנה

  • כשמה כן היתה… אהובה

    כשמה כן היתה לובה. הסתלקה בלא עת לובה היקרה לכולנו. בדמותה התגלמו אצילות ועדינות-נפש. אילו היתה בחיים היתה מתנגדת לכל פרסום, כי צנועה היתה וסלדה דיבורי-יתר. שתקנית היתה, אך העיניים העידו על המיית-לב וסערת-נפש פנימית. לבטים רבים עברו על לובה. סבלה מהאקלים בשנים הראשונות והתגברה. טוב היה ללובה בתוכנו וטוב היה לנו איתה. בעבודתה בטיפול חולים נקשרו בינה ובין רוב החברים יחסים לבביים.

    – – –

    תמיד ברגעים קשים ביותר היתה זאת לובה שכיוונה את השיחה, בחרה את הנושאים, רק לא על הרגשתה או מחלתה. תמיד השרתה רוח טובה סביבה… לובה נשאה את גורלה באצילות ובגבורה נפשית…

    טוב היה לראותה בחוג משפחתה. אימהית היתה וידידה טובה לילדיה. התאמצה לבלי להכביד על חיי בני ביתה, לא להטריד, והודתה במאור פנים על כל עזרה. כך כל תכונותיה היפות הצטרפו לדמות בלתי נשכחת, דמות אם וחברה, ואין תנחומים בלב…

    שלום לעפרך חברה יקרה.

    חמדה.

    בחוברת ליום השנה

  • מה טוב היה לעבוד איתה!

    קשה לסבול את המחשבה שלובה איננה עוד איתנו.

    נזכרת אני בה בעודנו עובדים במרפאה הישנה – כל כך שקטה, מאוזנת, טובת-לב.

    לעבוד איתה היה נפלא. ביטחון שוקט היה נובע ממנה ומתפשט סביבה. העבודה כאילו נעשתה מעצמה, בלי כל מתיחות, בלי עצבנות, ורוח טובה שררה בכל.

    לאחר מזה, כשחלתה לובה במחלה מציקה מאוד ומרגיזה – הפתיעה את כולנו בסבלנותה, בשליטה עצמית, ביכולתה לשאת לבד את הסבל, בלי להכביד על הסביבה.

    ושוב – בטיפול חולים.

    השקט, הדאגה לזולת וטוב-הלב נבעו מכל מעשיה. אך נדמה לי שרק בשעת מחלתה האחרונה נתגלתה לנו לובה בכל הכוח וההדר הפנימי שלה. מוכרחה אני להודות, שלא פעם חשבתי שיש לה תכונות של מלאך ולא של בן-תמותה. בסבלה הגדול – ידעה תמיד לחייך לאנשים ולהקל עליהם את יסוריה-היא….

    איזו רוח-קודש אפפה את דמותה, וכזאת תישאר בלבנו!

    ליזה.

    חוברת ליום השנה

  • מכתב מברוריה גרוסמן

    כחברה קרובה של לובה חרמוני ז”ל הנני פונה אליכם בבקשה ומציעה לקרוא לחדרי החולים (ובעתיד לבוא לבית החולים) בשם “בית לובה”.

    ידוע לי שחברי משק יגור העריכו מאוד מאוד את ההתמסרות שבלב ובנפש בעבדה ליד החולה. בעבודה בבית החולים היא היתה כל-כולה ספוגה רגש אחריות, משמעת, טוב-לב ומסירות לחולים.

    על כן יש לי כל ההרגשה שהשם “בית לובה” ממצה את משמעות בית-חולים, וזכרה ראוי לכבוד זה. ללא ספק יוסיף הדבר גם רגש גאווה למשפחה וישפיע על הילדים השפעה חינוכית חיובית….

    בברכה,

    ברוריה גרוסמן

    חיפה, 8.6.1961