לילי סימון
נולדה בעיירה אֶלְבֶּף שבחבל נורמנדי שבצרפת, בת ראשונה אחרי ארבעה בנים.
משפחת תעשייני טכסטיל שהיגרו מאלזס לוריין בעקבות השינויים החוקתיים של נפוליאון שאיפשרו ליהודים להתגורר בערי צרפת כאזרחים שווי זכויות.
המשפחה מצד אמה כללה אנשי מדע ורוח. אבי אמה, פרופסור לפיסיקה, השתתף בועידות שבהן אושרו חוקי החשמל והמידות העשרוניות. הם ראו עצמם כ"צרפתים בני דת משה", יהודים חילונים צרפתים. במשפחתה המורחבת נמנו קציני צבא, הוגי דעות וכלכלנים.
בהיותה בת שבע עברה המשפחה לפריז, בעקבות משבר תיעוש שפקד את ענף הטכסטיל בצרפת.
אמה תרמה כספים להקמת בית הכנסת ברחוב קופרניק, לשם נהגו אחר כך לבוא שליחים מארץ ישראל. נפילת הבן הבכור אלפרד במלחמת העולם הראשונה גרמה לאם לדבוק ברעיון הציוני. היא החלה לעיין בספרי קודש יהודים ואף ניסתה ללמוד עברית.
יש לזכור שפרשת דרייפוס, שהסתיימה פורמאלית ב-1898, גרמה ליהודי אירופה למשבר חריף בתפיסתם העצמית. לאלה שהגדירו עצמם כצרפתים בני דת משה נשמטה באכזריות הקרקע הלאומית מתחת לרגליים. וכך, בהשפעת אִמן, בחרו שתי האחיות בציונות. לילי, שהיתה בוגרת מאחותה בחמש שנים, הצטרפה לקבוצה שהקימה את תנועת הצופים היהודיים.
באותו זמן למדה חינוך בסורבון. היא התמחתה ב"התפתחות והתנהגות של הגיל הרך" אצל פרופסור פיאז'ה בשוויץ. עם שובה לפריז קבלה על עצמה להקים את רשת הגנים העירוניים (גני חובה), שכן עד אז היו רק גנים פרטיים וברשות בלבד. בהמשך שימשה כמפקחת על גני העירייה.
במשך פעילותה בתנועת הצופים היהודיים כמדריכה, ואחר כך במסגרת עבודתה בעירייה, התוודעה למצוקת רבבות הילדים היהודיים בפריז, בני משפחות של מהגרים לא חוקיים, פליטים שנמלטו ממזרח אירופה. למראה הילדים במצוקה לא יכלה להישאר אדישה.
לילי הפעילה את קשריה הטובים עם משפחת רוטשילד בפריז, ובעזרתם הקימה מועדון יומי (ברח' רו דה פון) שפעל משעות אחר הצהריים ועד מאוחר בלילה. הילדים והנערים קיבלו שם בנוסף לארוחה חמה גם עזרה בלימודים, וכל סיוע אחר שנזקקו לו. מדי שנה, בחודשי הקיץ, ארגנה עבורם קייטנה בחוף ברטיין, וכדרכה, הכול תמיד בצניעות, בחיוך, וביחס אישי.
היתה זאת לילי שבישרה לילדים את בשורת ארץ ישראל ונטעה בהם תקווה לחיים חדשים. היא שסיפרה להם על החיים בקומונה, על השחרור מהדלות ועל בניית חברה חדשה ושוויונית. ובהגיע השעה, מתוך תחושת מחייבות והכרה שחינוך טוב מחייב אותה לתת דוגמא אישית, נפרדה ממשפחתה ועלתה לארץ.
בבואה לארץ התארחה אצל אחת מחניכותיה, אורה (לימים אורה עברי), שעלתה לישראל קודם לכן והקימה משפחה ביגור. לילי נשארה ביגור ועבדה בגן הירק של המשק. היא תגדיר לימים תקופה זו כיפה בחייה. עורה הלבן השחיר עד לבלי הכר וגרם לה להאמין שדם העברים הקדמונים שבעורקיה הוא הגורם לכך.
באותם ימים הכירה עולה חדש מפולין, שדיבר להפתעתה צרפתית – זלמן הרצפלד – וההמשך, הלא צפוי, הפך לצפוי. הם התחתנו ערב גיוסו לצבא הבריטי.
לילי, שנולדה עם מום בליבה, העדיפה תמיד להתעלם ממנו. כשנדרשה בגיל ארבעים ושתיים להפסיק את הריונה, סירבה. הרופאים הסבירו לה שאחרה את הרכבת, שמעבר לגיל ארבעים הלידה מסוכנת, ועם מום בלב היא מסתכנת שבעתיים. אבל כמיהתה לגדל ילד שיגדל בארץ, לזכות לדור המשך למימוש החלום הציוני- סוציאליסטי שלה, הם שגרמו לה לסרב להפלה.
בעלה זלמן שוחרר בשנת ארבעים ושש מהצבא הבריטי, וכמו משוחררים רבים אחרים מצא בן בגיל שנתיים וחצי שנהג לכנות כל חבר שחלף בשבילי המשק – "אבא".
לילי עבדה כמטפלת בילדי עליית הנוער.
במהלך "השבת השחורה" ארגנה עם אחרים את ההתנגדות הפסיבית של הנערים והנערות לחיפושי החיילים הבריטים אחר נשק ותחמושת. היא הצליחה להרגיז את החיילים הבריטים בהתרסות שהתריסה כלפיהם באנגלית, נעצרה ונשלחה למחנה המעצר בלטרון. בעלה זלמן נשלח באותה עת (למרות ואולי דווקא בגלל שהיה חייל משוחרר של הצבא הבריטי), למחנה המעצר ברפיח.
במהלך מלחמת השחרור שוב נעדר זלמן מהבית כיוון שגוייס לצה"ל. אחרי המלחמה גוייס למשטרת ישראל שרק הוקמה, הופקד על מחלקת הבחינה לכשירות רכב בסדנאות המשטרה. ושוב לילי מקבלת בהבנה, בהשלמה ואף ברצון את היעדרות בעלה מהבית. הכול למען הגשמת החזון.
היא עצמה מתקבלת למחלקה הסוציאלית של עיריית חיפה ואחר כך לישובי עמק זבולון. נאלצת לעשות דרכה בין הישובים בטרמפים ובהליכה רגלית, חוזרת הביתה בשעות החשיכה וממהרת לגן הילדים לומר לילה טוב לנחמיה.
בשלב מסוים היא מבינה שלא תוכל להמשיך כך וחוזרת לעבוד בקיבוץ. היא שבה לעבוד כמטפלת בקבוצות של עליית הנוער ומסייעת להם בכול. היא כותבת בשבילם מכתבים בצרפתית למשפחותיהם שנותרו במרוקו, מעודדת ומקשיבה, וכשמחלת הגזזת מתפרצת, הילדים מוכנסים להסגר מוחלט בבנין המשטרה שהותירו הבריטים על כביש חיפה עפולה. ומי איתם בהסגר, חופף ראשיהם ומטפל בפצעי המחלה? מי מעודד אותם אם לא היא? עשרות שנים אחר כך ישכחו את שמות חבריהם לילדות אך לא את לילי.
שנים רצתה וניסתה ללמוד עברית בכוחות עצמה, ולא עלה בידה. השפה השמית התעמרה בה. היתה לה לקיר ומכשול. בלא שפה לא יכלה לממש אפילו מעט מכישוריה. רק כשנה לפני מותה העיזה לפנות למזכירות הקיבוץ בבקשה לקבלת עזרה בלימוד העברית. בקשתה נענתה ברצון.
במהלך שנת 1954 ניתנו לה בכל יום ארבע שעות לימוד עברית, באמצעות חברת הקיבוץ בתיה גוטהלף.
הלא יאמן התרחש לעיני כל. הודות למסירותה של בתיה ונחישותה של לילי, היא החלה לקרוא ולכתוב ולדבר בלא שגיאות. אמנם נותר המבטא הצרפתי שהסגיר את מוצאה, אך היא יכלה לה לשפה. פנתה ללשכת העזרה הסוציאלית בעיריית חיפה והם נענו ברצון לקבלה – "מיד לאחר חג הפסח"… סיכמו איתה.
לילי חשה כשיכורה משמחה: "הנה, שוב תוכל לעזור לנזקקים לה…"
במהלך השנים שחלפו, החביאה את סוד ליבה שמכאיב לה עם כל מאמץ פיזי, עליו חיפתה בחיוך. רק הרופא והאחות בתיה (האחות הראשית) שותפו בסודה. היא לא התלוננה. עבדה במעגלה בגיהוץ בגדי החברים. סוחבת על גבה חבילות כביסה צרורות בסדין, וליבה הולם בה ומזהיר ומתריע, אבל אף מילה לחברות. קרוב משפחתה, פרופסור ידוע למחלות לב שחי בצרפת, שלח לה מכתב. הציע שתבוא אליו לניתוח במחלקתו, אך לילי דוחה הצעתו על הסף. חוששת שייוודע ברבים, שתהיה לנטל על החברים. ואילו הגורל המתעתע מה חפץ?
מותה מהתקף לב פתאומי בשנת 1955 מתרחש כשעתיים אחרי סדר פסח, כשאותו הקרוב ובני משפחתו מתארחים אצלה בקיבוץ שלה ביגור. כל כך שמחה לבואם וכה היתה גאה להציג בפניהם את הגשמת החלום הציוני, את הקיבוץ. את חג הפסח המיוחד ליגור. קרוב לוודאי שחשה בכאבים כשנפרדה מהם בברכת לילה טוב, אך כדרכה העדיפה לשמור רק לעצמה את כאבי ליבה.
בליל ירח מלא, פתאום בחטף, ליבה שהוצף אושר … נדם.
לזכרה:
בשקט בלי רחש
מהלכים בינינו הזכים.
תום ליבם לליבנו
מיתר נוגן תקוה.
נחמיה
