לירן זר-אביב

כשחושבים מה לכתוב על ילד בן ארבע הסיבה היא כי רוצים לכתוב ברכת יום הולדת.

הספד לילד – אלו שתי מילים שלא מתחברות יחד,

אבל זהו ההספד שלך, לירן, ואת יום הולדתך כבר לא נחגוג בגן.

סידרנו את שולחן יום ההולדת, הינחנו את הברכות, התמונות, הכתר והנרות ואתה, בקפדנות וביסודיות, סידרת מעגל שלם לכל ילדי הגן שיבואו ביום ראשון לשמוח אתך ולהתרגש אתך ביום שלך.

והנורא מכל קרה. פצצה במסעדה, שבשנייה אחת קטעה עולם ומלואו.

אנחנו – ילדים ומבוגרים – נותרנו המומים, כואבים, מתקשים להאמין שלגן שלנו לא תשוב לשחק ולשמוח ואת צחוקך לא נשמע עוד.

אחד מילדי הגן שאל ביום ראשון, לאחר שבישרנו את הבשורה המרה:

"אבל לירן יכול לבוא כדי שנחגוג את יום ההולדת שלו?"

זה כל כך עצוב, ובלבנו קנאה בכם, ילדים יקרים, על התמימות שעוטפת ומגינה עליכם.

היית ילד רגוע, שלו ובטוח בעצמך.

קיבלת אהבה ללא גבול מההורים המסורים שלך.

למרות שרק עברת לגן, רכשת לך במהרה חברים.

היית סקרן וצמא לדעת והקשבת בעניין לסיפורים.

בבוקר היית מגיע לגן מסודר ולבוש בקפידה

נפרדת מאמא ומנויה בחיבוק ונשיקה.

אמא שלך איחלה לך בברכת ראש השנה "שהעולם יהיה מקום יפה יותר"…

את זה נאחל לחברים שלך בגן שמציירים לך, כותבים לך ולא מפסיקים לשאול.

למענם, אנחנו המבוגרים מנסים להיות חזקים ככל שניתן ולתמוך.

בלבנו תמיד נזכור אותך ונמשיך לספר ולשוחח עליך ועל המשפחה הנפלאה שלך.

נוח על משכבך בשלום, ילד יקר.

אוהבים אותך: ילדי גןם אורן, ההורים והצוות

(מתוך חוברת הזיכרון)

"שאתה בחרתנו מכל הילדים

להרג מול כיסא כבודך

ואתה את דמנו אוסף בכדים

כי אין לו אוסף מלבדך".

(נתן אלתרמן)

משפחות זר אביב ואלמקייס השכולות וקיבוץ יגור הכואב. התנועה הקיבוצית כולה אבלה ובוכה אתכם.

ברגע אכזר של שבת משפחתית התפוצץ המטען האנושי הרווי בשנאה וזדון וקיפח חיים שלמים, משפחה שלמה.

סבתא ואבא ואמא ואח ואחות – ולא "בשרשרת פנינים מזהב" כמו בשיר, כי עם בתופת נוראית מנשוא.

צעקי בבכי אדמת יגור על כך שאינך רוצה קורבנות שווא כאלה.

התאבלי על ברוריה ועל בצלאל ועל קרן ועל לירן ועל נויה הקטנה – שורה ארוכה ארוכה שטירוף נורא שכזה קטל אותם מהאפשרות לחיים של שמחה ואושר, ביום ההולדת שהפך ללוויה.

עד מתי יימשך מרחץ הדמים האין סופי ללא התכלית, כדי שנדע כולנו שדי ומספיק וראוי לכולנו להתרכז בבניית חיים ובתים בביטחון ובשלום.

וכיצד מנחמים וכיצד מחזקים ומתגברים, ואדמתנו רואה בבזבוז הנורא הזה, בקורבן ובשנאה התהומית שהצמיחה – גיהנום ומוות.

אולי תבוא הנחמה בנחישות הרצון לבחור בחיים ובחברות האמת, באהבה ובעוצמת הקהילה ביגור ובחיזוק המשפחה והיחידים לימים טובים יותר שעוד יגיעו. לו יהי!

יהי זכרם ברוך.

נתן טל

מזכיר התנועה הקיבוצית

לפני יותר משמונים שנה סבי וסבתי זכרם לברכה בנו את קיבוץ יגור.

לפני שבעים וחמש שנים נולדה אמי בקיבוץ יגור.

לפני חמישים שנים נולדה אחותי בקיבוץ יגור.

לפני חמישים ושלוש שנים נולדתי אני בקיבוץ יגור.

שלושה דורות מאותו קיבוץ.

לפני ימים אחדים התרסקו חמישה בני משפחה אחת מקיבוץ יגור:

סבתא ברוריה, הבן בצלאל, אשתו קרן והילדים לירן ונויה.

שלושה דורות מאותו קיבוץ.

שלושה דורות נבלעים לתוך עומק האדמה וזרי פרחים מכסים אבל שחור ומקפיא שחדר לתוך העצמות שהספיקו להתייבש תוך רגע.

אין לי מושג אם הטרמינולוגיה הזאת מהודקת מספיק.

אין לי מושג אם יש לה תוקף בספרי הבלשנות.

בתוכי היא צורבת.

בשבוע האחרון אני מתהלך בתוך הטירוף הזה ומרגיש מפורק.

שני סבאים בכו בקול אחד קדיש על ילדיהם ונכדיהם בבית העלמין למרגלות הכרמל איפה שקבורים סבא וסבתא שלי, איפה שצמחה ילדותי, איפה שאמא ואבא שלי סידרו והבטיחו לי ארץ נהדרת.

רק מציאות כל כך מטורפת מסוגלת להכשיר רגעים בלתי סבירים כאלה.

מתוך קיבוץ יגור אני סוחב על הגב למעלה מחמישים שנה את ארון הספרים שלי, ארון שבו כתובים ספרים על ערך ועל עמל ועל דרך טובה.

שם, ברחבת העיגול, הסתובבנו סביב כדור הארץ שהיה ירוק ומבטיח.

שם, בתוך היופי שנשפך מוואדי רושמייה לתוך הנשמה של כולנו, ראינו ארץ שקטה ונהדרת.

דב ישורון ואיתמר פטישי ואליעזר פונדיק וחנהל'ה זמיר ועוד רבים מקושרי המקום הם רשימת ישובי הקבע במפת חיי. הם פטרוני השפיות. הם ושכמותם באו מאדמת הקיבוץ ולתוכה הם קברו את משפחת זר אביב.

חום הגוף הולך ומוסיף להיות קר,

השמיים התרחקו כל כך… כבר אי אפשר לבקש בקשות.

אייל גפן

(מתוך חוברת הזיכרון)