מאיר דרורי

28/12/1903 - 19/10/1982

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט' טבת התרס"ד

תאריך פטירה: ב' חשון התשמ"ג

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: החלוץ

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

מאיר דרורי

מאיר נולד בשנת 1902 בפולין. שנות נעוריו חלפו עליו בוורשה הבירה בתוך הווי של רכוז יהודי גדול על כל גווניו. עד גיל מסויים קיבל חינוך דתי אך במקביל למד גם בבי"ס תיכון. כיוון שאביו ואחיו אהדו את הרעיון הציוני הושפע גם מאיר מהאוירה שהייתה בבית. תוך כדי לימודיו בבית הספר הטכני הצטרף ל"החלוץ" בוורשה, שם פגש את שרה, לעתיד רעייתו.
ב-1925 פקדו משבר כלכלי ורדיפות את יהדות פולין ובעקבותיהם באה התסיסה והתעוררות לעלייה ארצה בקרב היהודים. באותה שנה עלו שרה ומאיר והגיעו לחיפה. בתחילה עבד בחברת "הכשרת הישוב". כעבור זמן נתמלאה בקשתם ומזכירות הקיבוץ עין חרוד (לימים הקיבוץ המאוחד) הפנתה אותם לפלוגת ירושלים. ההתאקלמות הייתה לא קלה. מאיר עבד בחציבה והיה עליו להתחרות בפועלים הערבים בסיתות אבנים לבניין ירושלים. לאחר שנתיים, עקב קשיים ומחסור בעבודה, פוזרה הפלוגה וחבריה עברו לישובי התנועה. כך, בשנת 1927 הגיעו שרה ומאיר ליגור וכאן בנו את ביתם.
מאיר עבד שנים רבות בפלחה ובמספוא ולאחר מכן הוסיף שנים בביח"ר "לגין" ו"טובופלסט".
מאיר היה חבר קיבוץ, שחי את יגור בהתלהבות ובנכונות רבה. אהב לשיר ושנים ניצב על משמרתו בשורת ה"באסים" של מקהלת יגור. היה מחלל בחליל וניגן בתזמורת יגור, תחת שרביטו של יהודה שרת.
היה איש טוב לב, נוח לבריות, ידיד ורע. מעולם לא נתן שיטרחו בשבילו. עד ימיו האחרונים היה ממהר לעבודתו ומסרב לקבל כל סיוע או עזרה גם כאשר חלה ונחלש.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • האיש שאהב לעבוד

    [דברים על חמי מאיר דרורי]

    עם הנץ השחר, בעוד קרני השמש הראשונות מפציעות מן הערפל הדק והסמיך ומגששות שפתיהם של עלי עצי הליבנה והחרוב נוטפי הטל, בעוד הבילבל מקפץ ומנתר מענף לענף ומבשר בצלילי שירתו בוקרו של יום חדש, היה האיש שאהב לעבוד מהלך כבר בצעדים פזיזים על שביל האספלט החוצה את כר הדשא, המפיץ ריח חריף שלאחר הכיסוח. הממטרה עוד סובבה על צירה, עייפה קמעה וחורקת בזרימה קצובה, מתיזה טיפות מים תועות על בגדי העבודה הכחולים והמגוהצים של האיש השם פעמיו אל בית החרושת, הנושם ונושף ברעש מחריש אוזניים ההולך ומתגבר כל אימת שהינך קרב אל מפתנו. גלגלי המכונות המפלצתיות חורקים, מכרסמים ונוגסים בלוחות הפח, ופולטים שביבים בניצוצות אש ועשן – מעצבים את המוצר.

    והאיש לבוש בקפידה בבגדי עבודה כחולים ומגוהצים, מגולח למשעי, ובשערו הדליל והסרוק זרקה כבר שיבה של שנות עמל רבות. נעליו מצוחצחות ומבריקות, כמו בא ליום חג. רק חולצתו שמוטה מעל מכנסיו במפגיע – זכר לימים בהם הפגין החלוץ עובד האדמה, בעל העיניים העמוקות והיוקדות המתנער מהדווי, הניוון והגלות, ורוקם חלום בהיר-שמש, מכה שורשים ברגבי האדמה הצחיחים, מייבש ביצות ומפריח שממות.

    והאיש אוהב את האדמה המצמיחה לחם, ואת עצי התפוח והאגס המבשילים. את ערוגת הגינה בחצר, בה פורח הוורד סמוק הלחיים ומלבלב האירוס הפרפרני. היה עודר ומנכש, משקה ומטפח את הפרחים, שינקו חיותם מהאדמה הטובה ומערגת ליבו ונפשו.

    הוא אהב את השדה, את רוח הבוקר הקלילה הנושבת צוננת וטופחת בפניו, כאשר היה עומד בבחרותו עם רעיו ומניף את החרמש וקוצר את התלתן אל מול קרני השמש היוקדות, ואגלי הזיעה נוטפים מפניו ומרווים את רגבי האדמה. וחלילה לו מלצעוד לפני רעיו. הוא יישר את קצבו והיטה שכם, כי נזהר מלהיות ראשון הקוצרים. כי בחבורה שכזאת, אין מתנשא. כי כולם כאיש אחד היו קוצרים, פורקים ומעמיסים את עגלת התלתן והחציר, ואוכלים את פת הלחם הדלה; כי כולם ביחד היכו שורשים באדמת הטרשים, חרשו תלמים עמוקים וארוכים והפיצו הזרעים שנבטו והשתבלו ללחם. זרעו בדמעה וקצרו ברינה, יד ביד, שכם בשכם. קדחו בארות ושאבו מים, ובנו בתים ונטעו כרמים והולידו ילדים בהירי עיניים. מצחקקים, משתובבים ומתנדנדים על נדנדות הנישאות אל-על, ונושמים אווירו הצח של ההר המפיץ את ריחם של הרקפת והסתוונית, הליבנה והחרוב.

    והאיש אהב את הלילות הצוננים, כאשר ישב מכורבל על מושב הטרקטור המושך את המחרשה הפולחת את רגבי האדמה, והאבק המתאבך מכסה את פניו בלובן דק. והטרקטור גומע מרחקים וחורץ חריצים עמוקים באדמה, רועש ונושף בכבדות.

    הוא אהב להאזין לגעיית הפרות המניבות חלב, לקריאת התרנגול הפוצע את השחר, את אורות המשק המבזיקים מרחוק במעגלים ההולכים ומתרחבים מדי שנה, את העשן המתאבך מארובות המלט, המדביק לבנה ללבנה, ובעזרתו בונים מעונות לאלפי יהודים אשר שבו לגבולם.

    והאיש שאהב לעבוד כפוף קמעה. במרוצת השנים חרשו קמטים את פניו. סמוק לחיים של שיבה טובה. הוא היה נוטל את המטלית ומנקה בקפידה את המכונה, כמו שניקה את להבו של החרמש ובדק את שמניו של הטרקטור ומירק וציחצח את מעונו, והיה יושב דבוק לכסא ומניע ברגלו את דוושת המכונה. וברבות הימים, כאשר רגלו בגדה בו והתעייפה, ישב באותה הקפדה ובשקט ארז את שפופרות הפלסטיק.

    וכאשר שכב חיוור וצנוע על מיטת חוליו, בוהה במבטיו ובוחן את ילדיו, נכדיו וניניו, אשר כה אהבם, עוד לחש בחיות קטעי מילים: עוד יפציע בוקר חדש ואצא שוב לעבודת יומי.

    שמעון גפן

    יומן יגור, 12.11.1982

  • לתקן את המעוות

    תנועת הפועלים בארץ ידעה הרבה זעזועים פנימיים. עוד בימי אחדות העבודה הראשונה, שלפני מפא"י, היו ויכוחים חריפים על דרך הפועל בארץ. לויכוחים האלה היו גם השלכות על התנועה הקיבוצית. על מה לא התווכחו? על בעיות שכר, תנאים סוציאליים, הפועל העירוני והפועל בקיבוץ, ועוד ועוד. היו חילוקי דעות, והם העמיקו יותר ויותר ובא הפילוג.

    ידענו פילוגים ואיחודים מן הפילוג הראשון בכפר ויתקין. הפילוג הזה השפיע לא מעט גם על התנועה הקיבוצית, עד שהתפלגה גם היא. לא אחד מאיתנו שואל את עצמו: האם לא ניתן היה למנוע את הפילוג, ועל-ידי כך לקיים את התנועה הקיבוצית בשלמותה?

    דומה שרבים הם הסבורים כי ברצון טוב של כל הצדדים היריבים ולמרות חילוקי הדעות בשאלות עקרוניות וגורליות – אפשר היה בזמנו להתגבר על קללת הפילוג ועל כל הצרות שבאו בעקבותיו.

    הגיע עכשיו הזמן לתקן את המעוות.

    לאחר מלחמת ששת הימים חל מפנה בכל אחד מאיתנו, בכל יהודי בארץ ובתפוצות. בחבר הפשוט ובמנהיגות התנועה יש עכשיו רצון ואווירה לאיחוד.

    דומה שאביע דעתם ורצונם של חברים רבים שאין כעת לעשות חשבונות. לקראת המשימות ההיסטוריות שהוטלו עלינו בתקופה גורלית זאת, יש ללכת מאוחדים (גם עם מפ"ם). רק בדרך זו נוכל למלא את שליחותנו.

    מאיר דרורי

    יומן יגור, 4.10.1967

  • התעוררות חלוצית

    שנות נעורי חלפו בווארשה, עיר הבירה שבפולין, בתוך הווי של ריכוז יהודי גדול, תוסס ורבגווני, עם מסורת; מנהגיהם, עסקיהם; מסורת דתית-חסידית, שאיפות ציוניות; תחיית עם ישראל. ומצד שני יהדות מתבוללת.

    עד גיל מסויים התחנכתי במסורת דתית, ובמקביל לזה למדתי בביה"ס התיכון, היות ואבי היה אוהד ציוני והצטרף לחברת "הכשרת ציון", לגאולת קרקע. אחי היה מפעילי "חובבי שפת-עֵבֶר" ("צעירי ציון"). הייתי מושפע מהאווירה המשפחתית ששורה בביתנו.

    החלטתי להצטרף ל"החלוץ" הוורשאי. באותו זמן למדתי בבי"ס טכני ולא פסחתי על להשתתף בערבי תנועה ב"החלוץ" וגם בחוגים לידיעת הארץ, שם הספקתי להיפגש ולהכיר את שרה דרורי.

    במשך זמן היותנו ב"החלוץ" – זה היה בשנת 1925 – עברו על יהדות פולין משבר כלכלי ורדיפות אנטישמיות, שבעקבותיהם באה תסיסה והתעוררות לעליה גדולה ארצה. יום-יום בבית הנתיבות (תחנת הרכבת) היו נפרדים אנשי "החלוץ" מקרוביהם בשירה וריקודים לעיני הגויים, ובהשתתפות קהל רב שבא ללוות את העולים ארצה.

    הגיע גם תורנו ועלינו ארצה. הגענו לחיפה, עיר הנמל, באוניה "ברגה", שהביאה 850 עולים. במשך הזמן התחלתי לעבוד מטעם "הכשרת הישוב" במדידות אצל המהנדס טרידל ז"ל, שהוציא לאור את מפת ארץ-ישראל המחודשת. העבודה היתה במפרץ והיתה כרוכה יום-יום בסכנת נפשות. אנשי הכפרים הערביים דז'דרן ודלבדר היו רוגמים אותנו באבנים, ואנו המשכנו למדוד את קרקעות החול עד שֶקָמה, כיום עיר המפרץ – קרית חיים התעשייתית.

    כעבור זמן קיבלנו מכתב ממזכירות הקיבוץ עין-חרוד, לפי משאלתנו להצטרף לפלוגת ירושלים. ארזנו את החבילות ועברנו ירושליימה. ההתאקלמות היתה לא קלה. התחלתי לעבוד במלאכת החציבה. היה צריך להתחרות עם שיווק האבן הערבית הזולה לבנייה. אז בנו בירושלים בניין מאבן מרובעת ומסותתת ויום ההכנסה היה נמוך. בכל זאת, אחרי יום עבודה מפרך היה מצב-רוח מרומם וכל ערב רקדנו ושרנו בחדר האוכל בהתלהבות רבה. יש לציין שפיעמה בנו מוסריות חלוצית לפיתוח הארץ ולהמשך הקליטה.

    במשך שנתיים, בהיותנו בפלוגת ירושלים, המצב הכלכלי הורע ולא מצאנו קיום, ולפי החלטת מזכירות הקיבוץ התפזרה הפלוגה לשלושה ישובי הקיבוץ: עין-חרוד, גשר (כיום אשדות יעקב) ויגור. ומשנת 1927 אנו ממשיכים לפתח ולבנות את משקנו על ענפיו והתעשייה – לישוב חקלאי גדול.

    מאיר דרורי