[דברים על חמי מאיר דרורי]
עם הנץ השחר, בעוד קרני השמש הראשונות מפציעות מן הערפל הדק והסמיך ומגששות שפתיהם של עלי עצי הליבנה והחרוב נוטפי הטל, בעוד הבילבל מקפץ ומנתר מענף לענף ומבשר בצלילי שירתו בוקרו של יום חדש, היה האיש שאהב לעבוד מהלך כבר בצעדים פזיזים על שביל האספלט החוצה את כר הדשא, המפיץ ריח חריף שלאחר הכיסוח. הממטרה עוד סובבה על צירה, עייפה קמעה וחורקת בזרימה קצובה, מתיזה טיפות מים תועות על בגדי העבודה הכחולים והמגוהצים של האיש השם פעמיו אל בית החרושת, הנושם ונושף ברעש מחריש אוזניים ההולך ומתגבר כל אימת שהינך קרב אל מפתנו. גלגלי המכונות המפלצתיות חורקים, מכרסמים ונוגסים בלוחות הפח, ופולטים שביבים בניצוצות אש ועשן – מעצבים את המוצר.
והאיש לבוש בקפידה בבגדי עבודה כחולים ומגוהצים, מגולח למשעי, ובשערו הדליל והסרוק זרקה כבר שיבה של שנות עמל רבות. נעליו מצוחצחות ומבריקות, כמו בא ליום חג. רק חולצתו שמוטה מעל מכנסיו במפגיע – זכר לימים בהם הפגין החלוץ עובד האדמה, בעל העיניים העמוקות והיוקדות המתנער מהדווי, הניוון והגלות, ורוקם חלום בהיר-שמש, מכה שורשים ברגבי האדמה הצחיחים, מייבש ביצות ומפריח שממות.
והאיש אוהב את האדמה המצמיחה לחם, ואת עצי התפוח והאגס המבשילים. את ערוגת הגינה בחצר, בה פורח הוורד סמוק הלחיים ומלבלב האירוס הפרפרני. היה עודר ומנכש, משקה ומטפח את הפרחים, שינקו חיותם מהאדמה הטובה ומערגת ליבו ונפשו.
הוא אהב את השדה, את רוח הבוקר הקלילה הנושבת צוננת וטופחת בפניו, כאשר היה עומד בבחרותו עם רעיו ומניף את החרמש וקוצר את התלתן אל מול קרני השמש היוקדות, ואגלי הזיעה נוטפים מפניו ומרווים את רגבי האדמה. וחלילה לו מלצעוד לפני רעיו. הוא יישר את קצבו והיטה שכם, כי נזהר מלהיות ראשון הקוצרים. כי בחבורה שכזאת, אין מתנשא. כי כולם כאיש אחד היו קוצרים, פורקים ומעמיסים את עגלת התלתן והחציר, ואוכלים את פת הלחם הדלה; כי כולם ביחד היכו שורשים באדמת הטרשים, חרשו תלמים עמוקים וארוכים והפיצו הזרעים שנבטו והשתבלו ללחם. זרעו בדמעה וקצרו ברינה, יד ביד, שכם בשכם. קדחו בארות ושאבו מים, ובנו בתים ונטעו כרמים והולידו ילדים בהירי עיניים. מצחקקים, משתובבים ומתנדנדים על נדנדות הנישאות אל-על, ונושמים אווירו הצח של ההר המפיץ את ריחם של הרקפת והסתוונית, הליבנה והחרוב.
והאיש אהב את הלילות הצוננים, כאשר ישב מכורבל על מושב הטרקטור המושך את המחרשה הפולחת את רגבי האדמה, והאבק המתאבך מכסה את פניו בלובן דק. והטרקטור גומע מרחקים וחורץ חריצים עמוקים באדמה, רועש ונושף בכבדות.
הוא אהב להאזין לגעיית הפרות המניבות חלב, לקריאת התרנגול הפוצע את השחר, את אורות המשק המבזיקים מרחוק במעגלים ההולכים ומתרחבים מדי שנה, את העשן המתאבך מארובות המלט, המדביק לבנה ללבנה, ובעזרתו בונים מעונות לאלפי יהודים אשר שבו לגבולם.
והאיש שאהב לעבוד כפוף קמעה. במרוצת השנים חרשו קמטים את פניו. סמוק לחיים של שיבה טובה. הוא היה נוטל את המטלית ומנקה בקפידה את המכונה, כמו שניקה את להבו של החרמש ובדק את שמניו של הטרקטור ומירק וציחצח את מעונו, והיה יושב דבוק לכסא ומניע ברגלו את דוושת המכונה. וברבות הימים, כאשר רגלו בגדה בו והתעייפה, ישב באותה הקפדה ובשקט ארז את שפופרות הפלסטיק.
וכאשר שכב חיוור וצנוע על מיטת חוליו, בוהה במבטיו ובוחן את ילדיו, נכדיו וניניו, אשר כה אהבם, עוד לחש בחיות קטעי מילים: עוד יפציע בוקר חדש ואצא שוב לעבודת יומי.
שמעון גפן
יומן יגור, 12.11.1982
