מוריס רחמים

09/02/1925 - 03/01/1998

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט"ו שבט התרפ"ה

תאריך פטירה: ה' טבת התשנ"ח

ארץ לידה: הודו

תנועה ציונית: דרור, הבונים

עבודה: גידולי שדה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: רחל רחמים

מוריס רחמים

נולד: 9.2.1925
נפטר: 3.1.1998

מוריס נולד בבומביי שבהודו, למשפחה יהודית ענפה, שהשתייכה לקהילה העיראקית בעיר. מעולם לא ידע מחסור בחייו, רוחני או גשמי. מוריס קיבל חינוך בריטי גם בבית הספר וגם באוניברסיטה, בה סיים את לימודי העיתונאות. בבית הוריו קיבל חינוך יהודי מסורתי, חם ואוהב. מוריס היה חבר בתנועת הנוער "דרור-הבונים", ובעצם עלייתו לישראל, בנובמבר 1949, הגשים את חלום הציונות שלו. עם עלייתו הלך מוריס לקיבוץ, כי האמין אמונה שלימה בסוציאליזם הטהור. ביגור הכיר את רוחל'ה ויחד החליטו בפברואר 1950 לבנות כאן את ביתם. במשך השנים נולדו ילדיהם: עמירה, סופי, צחי ורוני. ביתם היה שילוב יפה של מזרח ומערב. במסירות רבה ניסו, וגם הצליחו, להקנות את המיטב של המזרח והמיטב של המערב.
בכל שנותיו ביגור עבד מוריס בענף גידולי שדה על כל שלוחותיו, והיה גאה בשילוב הדורות בענף.
בשנת 1964 נקרא מוריס אל הדגל. הוא לקח את משפחתו על ארבעת ילדיו ואשתו, וטסו מזרחה לטהרן שבאירן לשליחות של שנתיים. שנתיים של חיים בסגנון אחר. שנתיים של מסירות ונאמנות למדינה. שנתיים שרב בהן הנסתר מן הגלוי. שנתיים שרק אנחנו הילדים כיום, יכולים לזכור אותם. המשפחה חזרה הביתה קצת לפני מלחמת ששת הימים, וחגגה יחד עם כל עם ישראל את שחרור ירושלים.
במלחמת לבנון היה לרוחל'ה ומוריס קשה במיוחד. בנם הצעיר נלחם בלבנון. מוריס ניסה להסתיר את דאגתו הרבה. הוא היה צמוד לרדיו ולטלויזיה, כדי להיות מעודכן.
בכל שנותיו ניסה מוריס לעזור לילדיו ולנכדיו, הן בהכנת שעורים והן בסיפורים על ימים עברו. תמיד עם הומור, תמיד עם הרבה אהבה. המשפחה הייתה תמיד מלוכדת סביב ההורים. כשרוחל'ה נפטרה, דאגת המשפחה הייתה לא להשאיר את מוריס לבד, הן בימי חול והן בימי חג.
כאשר התגלתה אצל מוריס מחלת הסרטן, הוא נלחם במחלה באצילות ובכבוד עד הסוף.
מוריס היה איש הספר.
מוריס היה איש המחשבה והאינטלקטואל.
העניינים שברוח תמיד קסמו לו.

כך נזכור אותך, וכך נזכיר אותו.

יהי זכרו ברוך!

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אבא / סופי

    אבא

    עבורי זוהי מילה שיש בה הכל. עבורי זהו האדם הנערץ עלי ביותר. אבא אוהב, חם, משכיל ולומד עוד ועוד לכל אורך השנים. כזה היית, אבא שלי, עבורי. ובזכרונותי הטובים והיקרים ביותר אתה תמיד נמצא בתיאור כזה. בת-מזל אני שזכיתי לאבא כמוך, ותמיד ידעתי להוקיר עובדה זו.

    מאז שהייתי ילדה קטנה אהבתי לשמוע את כל הסיפורים מבית סבא וסבתא בבומביי שבהודו. סיפורים אלה שיצרו תמיד חום, אהבה ומסורת יהודית יפה…. הסיפורים על בית סבא וסבתא ליוו אותי לאורך כל השנים. סיפור נחש הקוברה כבר מזמן הפך לנכס בכל יגור ולא רק במשפחתנו, כי הרי הצלקת ברגלך הוכיחה את אמיתות הסיפור…

    בכל השנים שחלפו ועד היום עובדה אחת מלווה אותי מילדות ואני מעריצה אותה, והיא – האנגלית שלך. מעולם לא פגשתי אדם שיודע אנגלית כמוך, ותמיד ממשיך ללמוד ולחקור את השפה הזו. דרך השיחות איתך הבנתי את עושרה ויופיה של השפה הזו, ולכן התעקשתי שגם ילדיי שלי ידברו ויידעו אותה טוב. השיחות איתך באנגלית תמיד העשירו אותי יותר ויותר, וכל הידע שלי באנגלית, שורשיו ועוצמתו באו ממך, אבא…

    אבא, את נרות השבת שאני מדליקה כל ערב שבת בביתי בזיקים, אמשיך להדליקם, וכעת יש בלבי גם ברכה מיוחדת עבורך ועבור אמא. ידעתי תמיד כי אתה אדם מאמין, למרות שלא ביקרת בבית הכנסת ביגור. אני יודעת כי צמתָ ביום כיפור, ותמיד בסיום הצום בירכתי אותך בברכת "חתימה טובה". תמיד הערכתי את אהבתך לדת היהודית ואת היכולת שלך לנתח עובדות וסיפורים מהתנ"ך. ספר התנ"ך שהיה למראשותיך הותיר לנו זיכרון נכבד ממך. אהבתי לשמוע את הניתוח שלך לדמויות הנערצות עליך ביותר: משה רבנו וגדעון…

    אבא, תמיד ידענו כמה משכיל אתה וכמה רחב הידע שלך…

    היית באמת איש משפחה חם ואוהב, ואנו הילדים והנכדים היינו עבורך בראש הרשימה.

    אזכור אותך לעולמים, אבא, עם כל מה שהיית, סיפוריך, חוכמתך והשיחות הנפלאות שהיו לנו, אותן אנצור בלבי לעולמים…

    נוח בשלום על משכבך. אני זוכרת אותך תמיד, כשאני נושאת עיני לשמיים ונושקת באהבה ענקית לך וגם לאמא.

    מורשתך האהובה תועבר בהרבה אהבה וחום לילדי שלי.

    אוהבת ומתגעגעת

    בתך, סופי

    יומן ליום השלושים

    13.2.1998

  • לאבא / עמירה

    אומרים שמקובל לכתוב ליום השלושים.

    אבל אתה הרי יודע שאני כותבת אליכם יום יום.

    הפרידה ממך קשה מאוד. הפרידה ממש כואבת.

    אני עוד זוכרת ותמיד אזכור

    את הילדוּת היפה והחמה שנתתם לכולנו.

    את השבתות, איך לקחת אותנו על העגלה המחוברת לטרקטור למעברה בקריית-אתא,

    לסבא וסבתא (הוריך) שזה מקרוב עלו לארץ.

    אני זוכרת את לימודי השחייה איתך. איך היית עולה על המקפצה ומרשים את הקהל

    בקפיצת הבורג והסלטה שביצעת. איך היית שוחה בסגנון חופשי במהירות עצומה.

    ואז הגיעה אותה שליחות של שנתיים, שבהן רק אנו המשפחה היינו. שליחות שיפה

    לה השתיקה. שליחות למען המדינה, כשהציונות היתה אמיתית ולא במרכאות.

    כאשר חזרנו הביתה פרצה מלחמת ששת הימים… לא לקחו אותך לחזית.

    אתה הצלחת להסתיר שכואב לך, שאותה מדינה שכל-כך חפצה בך במשך שנתיים

    כאילו כבר לא צריכה אותך למעשים גדולים.

    – – –

    אני יודעת שאתה שם למעלה במרומים יושב לצידה של אמא, ויחד אתם מנסים

    לשמור ולדאוג לכולנו, שנשארנו פה.

    אנו, ילדיכם, וכמונו גם הנכדים, מדברים עליכם יום יום.

    המזכרות היפות ביותר שלנו הם הזיכרונות מכם, והם ילוו אותנו תמיד…

    קשה לעבור במקומות מסויימים במשק ולדעת שיותר לא אשמע משם

    את אותה צעקה מפורסמת !Hi you – – –

    באהבה רבה מכולנו פה

    עמירה

    יומן ליום השלושים

    13.2.1998

  • סבא שלי / נתן רום

    חבר שלי פעם אמר לי

    "אתה יודע, סבא שלי היה גיבור מלחמה".

    "סבא שלי היה… היה…"

    כי סבא שלי לא היה גיבור מלחמה.

    הוא לא היה איש קומנדו מיוחד.

    סבא שלי היה מיוחד בדרכיו.

    אינטלקטואל כמוהו לא הייתם מוצאים ברחוב.

    דרכיו היו שילוב של תורה, עליה גדל, וחייו החילוניים.

    הארץ שהוא האמין בה

    נתנה לו הכל

    והוא החזיר את גמולו

    ולא "לקח עודף".

    סבא שלי היה האדם

    הכי טוב וישר בעולם

    והכי חשוב – הוא היה סבא שלי.

    נתן רום

    יומן ליום השלושים

    13.2.1998

  • משמרת לילה בשדה

    השעה היא שמונה והג'יפ דוהר לכיוון תל-חנן להחלפת משמרת שניה.

    ישורון משמיע תוך טירטור המנוע: "אמנם גשם לא יהיה, אך הרדיו הודיע משהו על רוח דרום-מזרחית, וזה כנראה לא יהיה נעים ביותר". פתאום משתלטת על ישורון רוח הבדחנות (דבר לא נדיר אצלו)…

    הג'יפ עוצר ווייסמן מוסר לי את מצב העניינים בשטח. לפני לכתו הוא מזכיר לי למלא בחצות את מיכל הדלק. אני מכניס למהלך, משחרר את הקלאץ' והטרקטור "חוזר לחיים". מאחורי מתחיל הקולטיבטור במלאכתו. הוא משאיר אחריו תלמים והבטחה שתבואות הקיץ הצלח תצלחנה….

    תל-חנן טבולה בחשיכה. יגור כבר מזמן התעטפה בשמיכותיה, חוץ מאי-אלה אורות – חשיכה גמורה. החברים שכבו להנות משנת-ישרים. אני מציץ בשעוני – אחרי חצות… מחשבותי חוזרות להטרידני. מסביב הולכים האורות ופוחתים. בהעיפי מבט על "נשר" מתבררת לי עוצמת הרוח: העשן יוצא במקביל לכביש. בפנות הטרקטור מזרחה הרוח טופחת ישר בפני ובסיבוב מערבה מקדמני האבק…

    תמהני מדוע החלטתי להיות דווקא פלח…

    מלמעלה נראים שמיים בהירים משובצי-כוכבים, והלילה – ממש נהדר (חוץ מהרוח המשתוללת)…

    השעון מראה שלוש לפנות בוקר. אכן, הזמן עבר מהר. בעוד שעה יבוא הג'יפ להחליפני. זה נוסך בי עידוד… על הכביש אני מבחין ברכב הדוהר לכיוון חיפה. זה בוודאי אחד מחברי תנובה, הממהר למלאכתו…

    מלפני, במרחק של כ-20 מטר אני מבחין בשני "פנסים" קטנים על הקרקע. אפילו התנים זקוקים לחברה בלילה. מבטי נמשך שוב אל הכרמל, הנראה כגוש ענקי שחור, אך זוהר של הוד נסוך עליו…

    תוך זמן קצר אני מבחין באורות הג'יפ המתקרב לשדה. עכשיו בטוחני שהשעה היא ארבע… זהו התלם האחרון ללילה זה…

    מוריס

    יומן יגור, 24.1.1958