מוריס רחמים
נולד: 9.2.1925
נפטר: 3.1.1998
מוריס נולד בבומביי שבהודו, למשפחה יהודית ענפה, שהשתייכה לקהילה העיראקית בעיר. מעולם לא ידע מחסור בחייו, רוחני או גשמי. מוריס קיבל חינוך בריטי גם בבית הספר וגם באוניברסיטה, בה סיים את לימודי העיתונאות. בבית הוריו קיבל חינוך יהודי מסורתי, חם ואוהב. מוריס היה חבר בתנועת הנוער "דרור-הבונים", ובעצם עלייתו לישראל, בנובמבר 1949, הגשים את חלום הציונות שלו. עם עלייתו הלך מוריס לקיבוץ, כי האמין אמונה שלימה בסוציאליזם הטהור. ביגור הכיר את רוחל'ה ויחד החליטו בפברואר 1950 לבנות כאן את ביתם. במשך השנים נולדו ילדיהם: עמירה, סופי, צחי ורוני. ביתם היה שילוב יפה של מזרח ומערב. במסירות רבה ניסו, וגם הצליחו, להקנות את המיטב של המזרח והמיטב של המערב.
בכל שנותיו ביגור עבד מוריס בענף גידולי שדה על כל שלוחותיו, והיה גאה בשילוב הדורות בענף.
בשנת 1964 נקרא מוריס אל הדגל. הוא לקח את משפחתו על ארבעת ילדיו ואשתו, וטסו מזרחה לטהרן שבאירן לשליחות של שנתיים. שנתיים של חיים בסגנון אחר. שנתיים של מסירות ונאמנות למדינה. שנתיים שרב בהן הנסתר מן הגלוי. שנתיים שרק אנחנו הילדים כיום, יכולים לזכור אותם. המשפחה חזרה הביתה קצת לפני מלחמת ששת הימים, וחגגה יחד עם כל עם ישראל את שחרור ירושלים.
במלחמת לבנון היה לרוחל'ה ומוריס קשה במיוחד. בנם הצעיר נלחם בלבנון. מוריס ניסה להסתיר את דאגתו הרבה. הוא היה צמוד לרדיו ולטלויזיה, כדי להיות מעודכן.
בכל שנותיו ניסה מוריס לעזור לילדיו ולנכדיו, הן בהכנת שעורים והן בסיפורים על ימים עברו. תמיד עם הומור, תמיד עם הרבה אהבה. המשפחה הייתה תמיד מלוכדת סביב ההורים. כשרוחל'ה נפטרה, דאגת המשפחה הייתה לא להשאיר את מוריס לבד, הן בימי חול והן בימי חג.
כאשר התגלתה אצל מוריס מחלת הסרטן, הוא נלחם במחלה באצילות ובכבוד עד הסוף.
מוריס היה איש הספר.
מוריס היה איש המחשבה והאינטלקטואל.
העניינים שברוח תמיד קסמו לו.
כך נזכור אותך, וכך נזכיר אותו.
יהי זכרו ברוך!
