מנדלה קנטרוביץ

– – –

יום שבת אחד לקח מאיתנו את אבא והשאיר אותנו עם הזיכרונות… נפל קיר אחד מחדר חם ומסגרת נפלאה, בה גדלנו וצמחנו כל השנים.

לעתים נסבה השיחה בינינו על דרך החיים בה בחר אבא – הקיבוץ, וכאשר התרעמנו על נקודות מסויימות, היה בא ומוכיח את צדקתן, מבקש שנתעלה מעל קטנות החיים וקצת יותר נסלח ונוותר לזולת. נקבל כל אדם כמות שהוא, ובמקום לרצות לשנותו נחפש בו את הטוב והיפה. עקרון זה הנחה אותי לאורך כל הדרך.

אבא מצא את רוב עולמו בספרות, בשבועונים ובספרי הלימוד, מתוך עניין ורצון להתקדם. תמונה אופיינית היתה בכניסתי לחדר, לראותו שקוע בספריו, שואב ידיעות וחידושים… חלק מעולמו היה הטבע, אשר עליו רצה לגבור. את סודות הר הכרמל ידע כאת כף ידו. מדי שבת כאשר חזר מטיולו, היה נפלא לראותו נפעם ומתפעל מיופיו של ההר, שכה קרוב אלינו ואיננו יודעים אותו מספיק.

הים משך אותו מאוד, ואני נסחפתי אחריו בחורף ובקיץ. יכולתי להבין עד כמה נהנה להיות בין הגלים.

כמו שמצא ברכישת ידע והשיגו, כך ההר והים שימשו לו אתגר כאשר עליהם גבר. בפעילותו הרבה נדבקו אחריו גם נכדיו…

כאשר אבא כיהן כמזכיר המשק, זכור לי עד כמה העלה את חשיבותם של הלימודים כתנאי להתקדמות אשר תשווה אותנו עם הסביבה ותעזור לנו לרכוש ידע עצמי לפיתוח המשק. הוא היה חוזר ומתריע על אי-שליחת בנים, כשבכפר ערבי יוצאים בנים ללמוד במספר רב יותר. אולם יחד עם זה, הלימודים לא היו אצלו קריטריון להערכת אדם. טענתו היתה שלהיות אדם זו הנקודה החשובה ביותר בחיינו ובכל צורת חיים אחרת. הדרך בה רצה שניווכח בצדקתו היתה ללמוד מהשגיאות ומניסיוננו.

חבל שהדרך היתה כה קצרה, ומשענתך החזקה, אבא, לא עוד עימנו.

צביה

[בחוברת ליום השנה, תשל"ב]

אבא לימד אותי לשחות כאשר בעצמו עדיין לא שחה טוב, והיה מאושר לאחר שהצלחתי לעבור מרחק של 240 מטר…

כאשר אבא עבד ב"אגד" לקח אותי לכל הנסיעות, אם רק אפשר היה. בתור ילד קטן כבר נסעתי עימו לכביש הצפון כאשר עוד היה מסוכן לנסוע בו, או לעין-גדי כאשר ניסו מכונה חדשה… הוא היה משתדל להקנות לי מה שיותר ידיעת הארץ.

כאשר אבא עבד בלגין עד מאוחר – היינו באים ומשחקים שם. כל הדברים שקרו אז היו מובנים מאליהם, וכשאני בוחן אותם עכשיו אני רואה שחיִינו כאילו על גל אחר…

כאשר היינו הולכים לטיול על הכרמל הרגשתי שהוא לא אדם רגיל. הוא הכיר כל מקום. תמיד היתה כעין תחרות בינינו – מי יילך יותר מהר, יטפס יותר מהר על הסלעים, ולבד, בלי עזרה. בעיני זה היה ממש לא מובן איך בגילו, לאורך כל הטיול הוא היה מלא כוח וזריזות….

מאז שאני זוכר את אבא הוא תמיד היה משתדל להקנות לי ביטחון – אם זה נסיעה באוטובוס לבד, או רכיבה על סוס, או אופניים… ובאמת, הודות לו ביצעתי בהיותי ילד מעשים, וידעתי את הארץ, עד שזה נראה לי מוזר מאוד שילד יעשה זאת היום.

אני זוכר את הנסיעה של ההורים לאמריקה. אנחנו נשארנו לבד, הגדולים טיפלו בקטנים. זהו, בעצם, אחד הדברים שאיפיינו את החיים של אבא ואמא גם יחד…. כל החיים של אמא ואבא היו בסערה. עובדים כל היום ובערב נוסעים לבתי-חולים או להרצאות, או סידורים בענייני עבודה…

הסבלנות שלו אלינו והרצון לעודד כל הישג שלנו – היו במידה לא רגילה.

אבינועם

[בחוברת ליום השנה, תשל"ב]

לאבא היתה סבלנות במידה נדירה והשקפת עולם רחבה. פתוח היה לרעיונות ולדעות שונות. יחסו לילדים היה כאל שווים למבוגרים בערכם ובהבנתם. יחס זה התבטא במאמץ הבלתי פוסק להעשיר את חיינו וידיעותינו, בשיתופנו המלא בשיחות בחדר ההורים עם אורחים וחברים, בטיולים ובאירועים שונים…

מגיל צעיר סיפר לנו על עבודתו ב"אגד" – קשיים, חידושים, בעיות חברים. כל שבת שעבד לקח אותנו למוסך להראות את עבודתו ולהכיר את חבריו לעבודה…

אבא החשיב מאוד פיתוח כושר טכני וגופני. תמיד הסביר לנו שבארץ צריך לעשות הרבה, ובשביל זה צריך ללמוד היטב לרכוב על אופניים, סוסים, לדעת לנהוג במכונית. אבא קשר כל לימוד או מבצע ספורטיבי למצב הכולל שלנו בארץ – לא רק בהישג פרטי של כל אחד מאיתנו. ולכן, יחד עם ההבנה הרבה שהיתה לו, היו לו גם דרישות רבות מאיתנו…

הרצון לתת לנו התחיל כמעט מן היום הראשון… בכל הזדמנות צרפו אותנו לטיולים עם חברים, לביקורים, לחגיגות שונות, כדי שנדע יותר ונכיר יותר. בסבלנות, ביחס הרחב שלו למשק ולאנשים נתחנכנו על ידיו יום-יום.

– – –

כשהתבטאנו בקיצוניות כלפי מישהו, אבא תמיד ניסה להצדיק ולהסביר מדוע הוא כן בסדר. תמיד ניסה לחפש את הטוב אצל אחרים ולקבל את הרע בלי ביקורת וכעובדה בלבד. בשיחות שונות חזר ואמר שאי אפשר לבקר בחומרה החלטות של רוב. אין החלטה שהיא כולה שלילית. שיא היחס הזה היה כשבחרו בו למזכיר. חודש חודשיים לא היה מזכיר במשק, ואבא סירב ונלחם… אנחנו הילדים תמכנו בו וחשבנו שזו דרישה לא צודקת כלפיו. כשהחליטו באסיפה שאבא יהיה מזכיר הייתי בטוחה שתהיה איזו התפוצצות – כיצד מחייבים את אבא לדבר כזה? אחרי האסיפה, כשהתפזרו החברים אמר: עכשיו אני אישן בשקט, סוף סוף יש מזכיר למשק יגור…

אבא אמר – החליטו ואהיה מזכיר. הרוב מחליט אז הרוב צודק. נדהמתי לסובלנות, לגילויי ההבנה שלו לכול…

היה אבא עם עיניים כחולות מחייכות. שקט, תמיד מבין, תמיד מתחשב, מטייל איתנו, דואג שלא נפסיד דבר, שטוב להיות ילד שלו – והנה אבד לנו.

הגר

[בחוברת ליום השנה, תשל"ב]

קשה להתרגל למחשבה שלא נפגוש עוד את מנדל'ה. איש יקר היה. התקשרתי אליו עוד בטרם ידעתי שנעבוד יחד כעשרים וחמש שנים – כחברי יגור ובפרט כחברי "אגד".

זכורה לי היטב הדרכתו בעבודתי הראשונה בתיקוני אוטובוס של קואופרטיב "הקשר" בנגריית משק יגור. מאז עבדנו בקואופרטיב "הקשר", "חבר", "שחר" ו"אגד". כבר בימים הראשונים לעבודתנו המשותפת חשתי בכישרונו ובגדולתו. אחרי איחוד "הקשר" ו"חבר" עבדנו, קבוצת עובדים, במוסך "גאולה". מנדל'ה היה מנהל המוסך, וכולם תמהים היו על כישרון העבודה וההתמדה שגילה. היה לו כישרון הקשבה והאזנה לנעשה מסביב, לכל הבעיות המקצועיות והחברתיות. הוא ידע להפעיל את כל העובדים, גילה וטיפח עובדים בעלי מקצוע ודאג להתקדמותם. שיקע עצמו במשק הקואופרטיב והאמין שבכוחנו לבנות משק אוטובוסים מתקדם. היה איש העשייה.

במשך שנים של עמל ויגיעה רכש לו מנדל'ה ידידים רבים, שהעריצוהו ורחשו לו כבוד וחברות. מנדל'ה ידע להתקרב לעולם, לחבר ולפועל השכיר. כולם חשו שהוא שונה ונבדל מהשאר. איש-אמת היה, שונא פרזה ואשליה. ידע לנתח כל דבר באיזמל השכל הישר ובדברי נועם. ידע להילחם על דברים שקבעו את התפתחות המשק הקואופרטיבי והתקדמותו. כאיש קיבוץ וקואופרטיב ידע למזג יפה את המשותף שבשתי התנועות: בניה ופיתוח של משק שיתופי.

לא רק איש-משק היה מנדל'ה. היה גם איש הפעילות הציבורית. כבר בתחילת עבודתו בקואופרטיב ובמשך שנים מילא תפקידים שונים ורבים. היה חבר הנהלה בכמה כהונות, ופעמים מספר מנהל משק ומנהל מוסך.

עם איחוד הקואופרטיבים, עם ההתפתחות הטכנולוגית במשק התחבורה ועם הקמת המחלקה הטכנית של אגד, שיקע עצמו בעבודה ובלימודים, על מנת להתאים את עצמו לתקופה החדשה. הוא היה מעורה בכל בעיות הקואופרטיב. בויכוחים על בעיות השכר, תנאים סוציאליים, מעמדו של העובד השכיר ועניין חיסול העבודה השכירה בקואופרציה, היה לרוב לצד העובדים השכירים.

כשנדרש לחזור למשק יגור, קשה היתה לו עזיבת אגד, מקום שעבד בו כ-30 שנה. הוא חזר למשקו והמשיך בעבודתו כמנהל טכני בבית החרושת "לגין" עד יום מותו.

מנדל'ה היה אהוב על כולם. כל אלה שעבדו במחיצתו לעולם לא ישכחוהו.

יוסף שינדר

[בחוברת ליום השנה, תשל"ב]

המכה הניחתת עליך בהיוודע דבר האבידה, משאירה אותך בהרגשת חוסר-אונים, בתחושה כבדה ומהממת. ויחד עם זאת, עד כמה שהדבר מוזר, אתה תופס במקביל ובבהירות מוחלטת מה יחסר לך מעתה, מה נעלם ואיננו עוד בנוף האנושי, שהוא גם סובב אותך וגם חלק ממך.

מנדל'ה בחולצה הדקה ובסנדלים בערבי קור; מנדל'ה העובר על פניך, רוכב על זוג אופניו כשחיוך מאיר את פניו ומקדם אותך בברכת שלום; מנדל'ה היושב עדיין רכון על שפת הבריכה בשעת ערב מאוחרת, שעה שהאפלה המתפשטת נסוגה מאור המנורות הנדלקות.

זכורים לי ערבים רבים בהם נכנסנו אל מנדל'ה, אם לביקור בעלמא ואם לבירור או להתייעצות. תמיד נתקלנו במאור פנים ובלבביות. תמיד נאלצנו להתחמק מלשבת במושב הנוח ביותר שמיד יוחד לנו. תמיד זכינו להקשבה מרוכזת ולתשומת לב מלאה.

מנדל'ה, בעל המשפחה. הקשרים האמיצים בין מנדל'ה לבתיה. אותה מסירות שאינה מבליטה עצמה בגינונים חיצוניים, אלא ניכרת מעֵבר להם. היחס לילדים – אותה גישה חופשית, שהיא שומרת על מסגרת אך אינה כופה. מאפשרת לילד ללמוד גם מתוך שהוא טועה ומחפש…

מנדל'ה של רוחב-הדעת, שאם רק הבקעת מעבר למסך של כבדות בניסוח שליווה לפעמים את דבריו – גילית בו כושר תפיסה ויכולת חדירה מפליאים לשורשי בעיות הרחוקות מתחומי התמחותו מרחק רב.

מנדל'ה איש השיחה המאלפת. לא היתה זו רק החלפת דעות, אלא היה בה על פי רוב גורם של לימוד ורכישת הדעת. תמיד מצאת אותו נכון ומעוניין לשאוב מן הידע, ולאחר שיחה כזאת חזרת תדיר עם מטען רב.

אחת השיחות הזכורות לי נסבה על בעיית הכשרת עובדים בבית החרושת. מנדל'ה, מוטרד מן המצב הקיים, מעלה רעיונות ומתווה דרכים לא מקובלות להקמת מסגרות הכשרה פנימיות במפעל, שתקדמנה את הידע המקצועי של העובדים ואשר תהוונה בעת ובעונה אחת גם מוקד משיכה לחברים.

יחסר לנו מנדל'ה – הידיד והרע הנאמן, שאם גם לא הסכים עימנו בכול, תמיד תמך ועודד.

זכרו עימנו.

אהוד סט

[בחוברת ליום השנה, תשל"ב]

מנדל'ה לא היה אדם רגיל. קשה להספידו. כל שתגיד לא יבטא את מסכת חייו במשק, באגד ובלגין.

מול "גאולה", הרחוב בחיפה שם נמצא כידוע המוסך, בעברו השני של הואדי השתכן הלגיון הערבי, ובכל הזדמנות היו יורים למוסך. מנדל'ה הרגיע אותי: "יהודה, אל תפחד, אף כדור לא יגיע הנה. הכדורים נופלים באמצע הואדי. תמשיך לעבוד כאילו לא קרה כלום".

באמצע שנות הארבעים חזרתי מהצבא הבריטי, שם הורגלתי לסדר ולמשמעת. כל בעל דרגה נותן פקודות לזה שמתחתיו, אשר חייב למלא אותן בלי ויכוחים. פה במוסך נתקלתי בתופעה משונה: מנדל'ה, מנהל המוסך, נותן הוראה למכונאי, ואילו ההוא מתווכח איתו ומנדל'ה לא כועס – אם המכונאי צדק, הרי שיש להתחשב בדעתו. הוא היה מקשיב לדעתו של כל שוליה ואחר-כך היה מביע סופית את דעתו.

אחד הדברים הגדולים שמנדל'ה הקים באגד היה המוסך "עיר גנים". הוא הכניס את המוסך למסלול, והודות להתחלה טובה בהדרכתו המוסך ממשיך את עבודתו בסדר. בלעדיו לא היתה מתבצעת תורנות. כל פעם כשנפגשנו על השביל או בחדר האוכל, היה מספר בסיפוק על כל מחלקה חדשה שנתווספה למוסך. הוא היה מקובל מאוד והיתה לו סמכות רבה. אולם עם כל זאת היה צנוע בלבושו, בהליכותיו ובכל דיבוריו ומעשיו.

עבדתי עם מנדל'ה זמן-מה על אוטובוס אחד. היה טוב לעבוד איתו. לפעמים היה מאחר בבוקר ליציאה, וכל-כך למה? כי מנדל'ה תמיד למד. היה יושב לילות שלמים על ספרות מקצועית. היינו גומרים משמרת לילה ומתחילים בשעה 04:30 לפנות בוקר. לא פעם, אחרי סיימו משמרת לילה, היה יושב וקורא. מנדל'ה התקדם רק בכוחותיו הוא והגיע לדרגה גבוהה במכונאות.

מנדל'ה יחסר לנו, לחבריו בעבודה באגד. תמיד היינו פוגשים בו ומתייעצים איתו בכל מיני עניינים, והנה נעקר מאיתנו.

יהא זכרו ברוך!

יהודה קול

[בחוברת ליום השנה, תשל"ב]

מה ראינו אז? ראינו את הקיבוץ כצורת חיים צודקת, שעונה על השאלות. הקיבוץ גדל בשנות המהפכה ויש קשר ביניהם. המטרה שלנו היתה להקים עם עובד. אם לדבר על אנשים – הרי מי שעזב אותנו ועבר ללימודים ראינוהו אז כבוגד, כי העבודה היתה דבר מקודש… לא היה ספק שנתפתח ונגדל. קשרנו את עתידנו עם עתיד העם שיקום מחדש. לו היה מישהו מאיתנו אז מציע, דרך משל, לפתוח קיוסק, או נגיד ללמוד את תורת המסחר – היינו רוגמים אותו. אולי היה בזה מההפרזה, אבל כאלה היינו. אולם בגד בנו עניין הכמות. נשארנו מעטים…

אינני אומר שיש לנו יסוד לא להיות שבעי רצון מהקיים, אם כי הדור הצעיר שלנו הולך גם העירה, ולא להיפך. גם עכשיו אני רואה את חיינו כצודקים יותר, אולם השתנו הדברים. פעם, לפני קום המדינה, היה החזון חזק יותר. לא רק אנחנו ראינו את עצמנו כחלוצים – גם אחרים ראו אותנו ככה, ובכל זאת הפסקנו לגדול.

תמיד אמרנו שהאדם בקיבוץ צריך להיות שלם עם החברה, אבל לא חשבנו מספיק שגם החברה צריכה לגלות הבנת-יתר לפרט. אולי מפני שהיינו אז כולנו מגוון אחד, ואולי מפני שלא מספיק הקדשנו מחשבה לחינוך עצמי. תמיד פחדנו מתקדימים: אם נצטרך ללכת במשהו לקראת האחד, נצטרך לעשות זאת למאה. העזיבות של הבנים, אולי גם בזה מקורם וגם נחלש כוח החזון. יהודי מתפלל שלוש פעמים ביום גם כדי להוכיח לעצמו שהוא מאמין.

בעצם, מותר לנו להגיד שמבחינה כלכלית הצלחנו, למרות כל הקשיים, מעל למשוער. אף פעם לא חלמנו שביגור יכולה להיות תעשיה מפותחת. ישנן אפשרויות רבות, חסרים רק אנשים שירצו לחיות את חיינו.

אנחנו צריכים לראות מראש את התמורות בחיינו ולא לרוץ אחריהן, אחרת לא נתקדם. יש להכניסן לאפיק הרצוי לנו.

גם עכשיו אני רואה אנשים רבים בעיר, שלו היו חיים איתנו היו הרבה יותר מאושרים מאשר הינם, אבל לא הצלחנו למצוא את הדרך אליהם. יש צורך בתמורות ובהתחדשות. האדם שלנו הוא טוב בכול. גם בחוץ מעריכים אותו, כי הוא אחראי יותר ואפשר לסמוך עליו. הבנים שלנו מתבלטים ביכולתם בכל מקום – אבל אין זה מספיק. אנו מוכרחים לגדול, ואם נשקיע מחשבה איך להתקדם – נתקדם.

מנדלה קנטרוביץ'

יומן יגור, 23.12.1966