מנחם וטרהן

קשה ובלתי נתפס, אבא, שאתה שוב לא איתנו. אנחנו מתקשים להאמין, כי הכל כל-כך חי, כל-כך ממשי, ונראה כי בתוך זמן אתה שוב תסב איתנו לישיבה ביחד, לשיחה מבודחת מלאת הומור כשלך. אך לא!

ממאנים להאמין. כי הכל היה בתוך זמן כה קצר, כמין חלום רע, שרוצים היינו שיהיה אך חלום בלבד. אך לא!

והזיכרונות עולים וצפים, ימי הילדות המאושרים שאתה ואמא הענקתם לנו, הדאגה המתמדת לבריאותנו, לאושרנו, לסיפוק כל הדרוש והמבוקש. תמיד מעל ומעבר.

כמה מאושרת הייתי להילוות אליך לרפת בימי השבת הרחוקים מאוד. מסיע היית אותי על עגלת התערובת בתנופה אדירה, והאושר גדש.

או כשלקחת אותי עימך לעבודתך כמזריע. המפגש החברי כל-כך ב"און", הנסיעות לישובים השונים בהם עבדת. תמיד התקבלת בשמחה ובמאור פנים. הרבה לימדת והדרכת אותנו בהכרת ישראל על נופיה וישוביה, תמיד היו דבריך מלווים הסברים יפים כשסיפור מעניין בצידם.

זכורות לטוב הנסיעות המשפחתיות בשבתות לביקורי קרובים או לטיולים, בהם היינו כולנו ביחד וזה הוסיף ותרם לאיחוד המשפחתי הכל-כך מיוחד שלנו.

אתה ואמא ידעתם לקשור אותנו אליכם ואחד אל משנהו בחוטים סמויים וגלויים של אהבה, תשומת-לב, התייחסות והקשבה. גאה ושמח היית לרקוד איתי את ריקוד הואלס שכה אהבת, ולא פעם כשקלטה אזננו נעימה מרקידה היינו קמים ורוקדים לשמחת שנינו.

כמה מאושר היית כאשר בגרנו והקמנו משפחות משלנו. כשנולד הנכד הראשון, עמית, היית המאושר בסבים. גאה היית על אחד-עשר נכדיך, ובכל הזדמנות דאגת שיידעו הכל על ה"רכוש" בו התברכת. כשהיית מקבל מחמאה על אחד הנכדים היית אומר: "נו, עם סבא כזה איך יכול להיות אחרת".

בתקופה האחרונה נוצרו בינך ובין עמית מערכת קשרים ויחסים מיוחדת ויפה. מתראים הייתם מדי ערב, מחליפים רשמים, ואתה הפלגת בסיפורים על העבר הרחוק והקרוב, כשעמית שואל ומדרבן שתוסיף ותספר. האהבה והחיבה היו הדדיות.

אבא, טוב ונעים היה לשהות במחיצתך. האהבה קרנה ממך בשפע כה רב, אהבה חמה וכנה, כולך שופע חיוניות ושמחת-חיים, צעיר בנפש ובמראה.

ולפתע תחושה של ריקנות, של חסרון, של געגועים עזים. לא שיערנו, אבא, שהזמן הולך וקצר, ולא נותר לנו ולו זמן קצר ומועט להיות ביחד.

נותרו עוד הרבה שאלות שהיינו רוצים לשאול אותך, אבא, ממתינים לתשובה אך זו לא תבוא.

נאהב ונתגעגע אליך תמיד

שלך הלה

[בחוברת ליום השנה]

מפי אליעזר כץ

בן-דוד של מנחם

מנחם נולד בעיר שטרסבורג ב-12.5.1911 וחי שם עם משפחתו עד מלחמת העולם הראשונה. כשאלזס לורן עברה לרשות צרפת החליטה המשפחה, כמו כל ה"גרמנים" הטובים, לחזור למולדת – לגרמניה. הם עקרו לעיר גיזן וחיו שם ברווחה. מנחם היה הצעיר במשפחה. היו לו שתי אחיות בוגרות והוא זכה להרבה אהבה ופינוק. הוריו היו אנשים נהדרים והמשפחה חיה מאוד יפה. אמא נפטרה בגיל צעיר. מנחם, למרות הכל, לא התפנק. הוא היה ילד חביב, חברותי מאוד, ואופייני לו היה שכל מה שרצה לעשות עשה ביסודיות, ברצון ובהתלהבות גדולה.

– – –

בגיל העשרה, אחרי הבר-מצווה, נעשה מנחם דתי מאוד, שלא כמו משפחתו, שהיתה מסורתית אבל לא כל-כך דתית. מנחם היה הולך אחרי שעות הלימודים אל הרבי והמורה לעברית, מניח תפילין, מתפלל, ממש אורתודוכסי. הוא עשה זאת ביסודיות כי כך החליט. עם השנים זה נפסק.

הזמנים נהיו קשים, התקרב המשבר הכלכלי וזה השפיע על העסקים ומנחם הלך לעבוד. הוא מצא עבודה בחברה לשיווק שמנים, וגם פה, כמו בכל דבר, הוא התמסר לעניין, נסע למוסכים למכור שמנים וידע לשכנע ולקדם את המכירות. מנחם היה תמיד שמח ועליז והרבה צחקנו באותם זמנים.

אשר לספורט – היינו בקבוצת ספורט בגיזן. מנחם התמסר לריצה, וכמו בכל דבר הוא מאוד רצה להצליח. הוא התאמן הרבה ונעשה אחד הרצים הטובים בקבוצה למרחקים קצרים. הוא רץ ל-100 מטר 11.6 שניות, שזאת היתה תוצאה מצויינת. היה לו תמיד רצון עז להצליח.

כך נמשכו החיים, עד שהגיע המשבר הגדול, כשהיטלר והנאצים עלו לשלטון והחלו הדאגות מה יהיה איתנו. למשפחת וטרהן נשארו עוד קשרים בצרפת, ובסוף 1933 הצליח מנחם לעבור לצרפת לעיר ליאון. במשך כשנתיים לא נפגשנו, ונדמה לי שעברה על מנחם תקופה לא קלה. הגעגועים הביתה (למרות שאבא שלו שמר על קשר איתו), והשפה החדשה – צרפתית, למרות שלמד אותה די במהירות. מנחם מצא עבודה בביח"ר לכובעים.

בסוף 1935 כתב לי מנחם מכתב להכשרת "הסלע" בדרום צרפת, ואני דאגתי שהוא יבוא אלינו להכשרה. שם נעשה מנחם חלוץ טוב וציוני נלהב, למרות שעד אז לא ידענו הרבה על הציונות. מנחם עבד ברפת וקיבל את היסודות הראשונים בעבודה זו. אחרי שנה וחצי עלה לארץ ואז גם נפסקה כל תנועת "החלוץ" בצרפת. מנחם הגיע ליגור והצטרף למשפחה. מלבדי היו כאן מרים ומכס בריט, הרברט ופרידל כהן, והיה נחמד שבזמנים אלה היינו ביחד.

מנחם נכנס אז לעבודה ברפת ביגור, למרות שהרבה עוד לא הבין בעבודה זו. הוא נכנס בצורה האופיינית לו, עם רצון חזק והרבה אהבה לכל דבר שהוא עשה. הוא למד את המקצוע והיה לאחד הרפתנים הטובים והמסורים. קטוביץ' אהב אותו כמו הילד שלו. קטוביץ' ואבא הכירו את העדר ואת הייחוס של כל פרה טוב מכולם.

ואז נדרש רפתן לקבל את תפקיד המזריע ופנו אליו. היו אז זמנים קשים, ימי המאורעות, הסכנות בהרי אפרים ובעמק היו גדולות. המזריע שמנחם היה אמור להחליפו נרצח ע"י ערבים. אתל התנגדה לכך ומנחם היה בהתלבטות קשה ובא אלי להתייעץ. אני לא יכולתי לומר לו ללכת, אבל אמרתי לו שזה מקצוע מעניין ביותר בשטח זה. "אם תלך לזה תישאר ותלמד את המקצוע". ומנחם החליט לקחת זאת על עצמו והצליח מאוד במקצועו.

חיינו ביגור. היינו נפגשים בשמחות ובכל האירועים עד שעזבנו את המשק ואז נפגשנו פחות, אבל המשכנו לשמור על קשר. אחת השמחות הגדולות של מנחם היתה כשאבא שלו, יוליוס, הצליח בדקה ה-90 (ב-1939, לאחר ליל הבדולח) לעלות ארצה ממחנה ריכוז, וזאת בשל סרטיפיקט שאתל ומנחם שלחו מיגור. זו היתה אחת השמחות הגדולות של מנחם.

אבא שלכם היה איש משפחה למופת. כשהוא דיבר עליכם ועל הנכדים זו היתה גאווה מיוחדת. זה בא מהבית. הבית שלו היה חם ומשפחתי ואת זה הוא הקרין על המשפחה שהוא בנה. מה שאבא עשה הוא עשה באהבה, בשלמות וברצון. הוא מצא בכל דבר את היפה והטוב.

יהי זכרו ברוך.

אליעזר כץ