מרדכי בנארי

05/10/1901 - 18/07/1982

מרדכי בנארי

מרדכי נולד בשנת 1901 בכפר ליביצין שבאוקראינה למשפחה מסורתית-חסידית וברוכת ילדים. לאחר הפרעות שהיו ביהודים ובהשפעת האח הבכור, הגיעה כל המשפחה אל הציונות ואל הרצון לעלות לארץ-ישראל. בשנת 1922לאחר מספר שנות נדודים, הגיעה המשפחה לארץ וכמעט כולם התיישבו בקיבוצים. מרדכי שמר תמיד על דרך מחשבה עצמאית, שאינה שבויה וכרוכה באידיאולוגיה כלשהי וכך גם בחר בקיבוץ כדרך חייו, אף על פי שלא היה בקיבוץ-הכשרה לפני כן ולא הוכשר לחיים אלה טרם עלייתו ארצה. כמי שהתנסה בהגנה עצמית במקום הולדתו, היה פעיל בהגנת הישוב משנתו הראשונה ביגור. לאחר מלחמת העולם השנייה יצא בשליחות ה”הגנה” לגרמניה. מרדכי מילא תפקידים מרכזיים במשק, בעירנות גדולה חי את כל המתרחש בקורה סביבו ולשיקול דעתו היה חלק רב בהכרעות בעניינים שונים בחיי יגור. עבד בכרם, בפרדס ובפלחה, אולם העבודה שלוותה אותו כל חייו הייתה עבודת ידיים בבניין. אהב את היצירה ובנייה באבן והמשיך בכך כחצרן, בסלילת כבישיה ומדרכותיה של יגור, בבניית גדרות ומעקות אבן ושיפור מראה חוצותיה של יגור. בשנה האחרונה עבד בטובופלסט והיה מרוצה שעדיין כשרות הידיים לעבודה יוצרת.
סבא מרדכי הרגיש עצמו כמי שנפל בחלקו מזל גדול, לחיות את חייו כשהמשפחה קרובה אליו והוא חש אהבה וקשר עמוק אל כולם. תמיד היה אומר: “מה עוד יכול אדם לדרוש מהחיים כשיש לו בנים כאלה ומשפחה אוהבת כזאת?”
ואנחנו, איך נתאר את אהבתנו לסבא? אולי צריך לחפש בהר אבני סלע יפות וחזקות, התואמות לידיו של סבא ובהן למצוא את המילים, שיתארו את האהבה הגדולה, שזרמה בינינו לבינו. באיזו שהיא פינה, בחלומות, רצינו לראותו לנצח, את הנחל האיתן שלנו, זורם ללא הפסק, את העץ עומד זקוף ושום כוח לא יוכל לכופף את צמרתו או לעקרו משורש.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אתגר שאינו פוסק, מעניין ומרתק

    מי אנחנו? האם יש שוני בין איש הקיבוץ ובין אנשים אחרים, והאם אנחנו יותר טובים או יותר גרועים? ואני מדבר על קיבוץ כמו שלנו, שהחברים שהתקבלו לתוכו לא עברו מיון קפדני, לא ע”י פסיכולוגים ולא ע”י גרפולוגים; לפעמים הצטרפו אנשים לקיבוץ לגמרי במקרה.

    ובכן, אם ניקח לדוגמה שכונת פועלים בת גילה של יגור, האם לא נמצא שהם דומים לנו, כלומר יש ביניהם אנשים ישרים, הגונים, שכנים טובים, דואגים קצת לכלל השכונה, שאיכפת להן הנעשה בארץ? וכמובן לא כל-כך הגונים וישרים, אנשים שלא אכפת להם מה שנעשה מעבר לקירות ביתם. בקיצור, דומים כביכול מאוד לנו.

    וכאן מתחילות השאלות:

    איך קרה שהתנועה הקיבוצית עשתה דברים שלא היו קשורים באופן ישיר עם חיי הקבוצה? מה היה הכוח המניע את זה? ואתחיל במרחק של זמן. מדוע פנו לקיבוץ שיקבל על עצמו קליטת נוער עולה מגרמניה, ומה הניע אותנו לקבל אותם? מדוע דווקא התנועה הקיבוצית אימצה את הרעיון של פלמ”ח, הן בהעלאת תרומה כספית גדולה והן בהחזקת פלוגות עבודה ואימונים? ואיך אפשר להסביר את העובדה שרוב החברים אשר קיבלו פיצויים מגרמניה מסרו אותם לקיבוץ? והלא בכסף הזה ובדמי הפנסיה אפשר היה לחיות בכבוד מחוץ לקיבוץ.

    ועוד דבר שמעורר תמיהה אצל אנשים מהחוץ: איך זה שאין כאן משגיחים על העבודה, והעבודה בכל זאת נעשית? ומה מריץ אותנו לדאוג לחינוך של ילדי משפחות שאין בכוחן לתת חינוך וטיפול טוב לילדיהן? ואני, כמו רבים אחרים, מצטער שכה מעט עשינו בעניין זה. ולו במקום הפילוג האומלל בקיבוץ ובניית משקים תאומים היו מקדישים את הכוח והאמצעים לחינוך ילדי המעברות, יתכן שפני הארץ היו נראים אחרת.

    ואני ממשיך ושואל: באיזו קהילה מטפלים כך באנשים שזקוקים לעזרה כמו שמטפלים בקיבוץ, באורך-רוח ובמאור פנים, כפי שהבנים שלנו יודעים לעשות זאת?….

    יש לנו אוכלוסיה רב-גילית. חלק מהאנשים עובדים רק כמה שעות ביום, חלקם אינם מסוגלים עוד לעבוד והם זקוקים לעזרה… הראו לי קהילה אחת בארץ שעושה את כל הדברים האלה ברמה שלנו?

    מדוע הבאתי כל זאת?

    א) כדי שלא נרבה לגמד את קומתנו. ב) אמנם אני מסכים עם אלה שחושבים כי האנשים בקיבוץ לא השתנו הרבה. כמו כולם, אנחנו מקנאים, קצת שונאים, אוהבים לרכל, ובכל זאת אנחנו אחרים…

    האם מתקבל מדברי שהכל כאן שפיר, ואין צורך להעיר על פגמים בחיינו? להיפך. מי שחש בכאב, צריך לצעוק. אבל רבותי, בבקשה: במידה נאותה. אם הדלת בביתך חורקת וזה משגע אותך, אל תחטט ביסודות של הבית, זה לא יועיל. פשוט שמן את הצירים של הדלת. אבל אם אתה רואה סדקים בקירות הבית – אל תשתוק. גייס את כל כוחך, ואת השכנים, לתקן את הפגמים. ועדיין יש פגמים, ואני מקווה שתמיד יהיו אנשים שאכפת להם וכואב להם והם יתנו ידם לתקן את הטעון תיקון. כי החיים בקיבוץ הם אתגר שאינו פוסק, מעניין ומרתק.

    מ. בנארי

    יומן יגור, 15.5.1981

  • מתוך הספרון

    נולדתי ב-1901. את התאריך המדוייק אינני יודע. אמא אמרה לי שתעודת הלידה שלי אבדה. מה שהיא כן זוכרת שנולדתי שבוע אחרי סוכות. באותה השנה שאמא סיפרה לי על כך זה היה 5 באוקטובר, וככה קבענו שתאריך הלידה שלי הוא 5 באוקטובר 1901.

    נולדתי בכפר לֶבֶדִין, פלך קייב, אוקראינה. היינו עשרה אחים ואחיות – 4 בנים ו-6 בנות.

    – – –

    בזמן האחרון פנו אלי כמה מהנכדים העולים למצוות, שאספר להם קצת היסטוריה משפחתית…

    עשיתי, איפוא, כעין סקיצה על האבות שהכרתי:

    נתחיל מסבא של אבא. שמו היה יצחק ברודסקי… מהבנים שלו הכרתי רק את הסבא שלי. שמו היה יוסף. שמה של סבתא היה חיה. ליוסף וחיה היו שני בנים – אבא שלי, ששמו היה לייב (אריה) ואחיו ששמו היה דוד.

    כשאבא נפטר שינינו כל בני המשפחה, לזכרו, את שם המשפחה שלנו מברודסקי לבנארי.

    הסבא מצד אמא, שמו היה אהרון. שמה של הסבתא היה גיטל. שם המשפחה – זבניגורודסקי. לאהרון וגיטל נולדו שמונה ילדים: אברהם, יצחק, דוד, דבורה, אסתר, קילה, טובה ופרומה.

    שמה של אמא שלי היה דבורה.

    היינו עשרה אחים ואחיות: נחום, פרידה, הדסה, איטה, יהושע, דוד, מרדכי, לאה, צפורה וחנה.

    מחוץ לאבא שנפטר ברוסיה, כולם עלו ארצה – רובם בקיבוצים.

    מבני המשפחה של אמא עלתה ארצה אחותה אסתר עם בעלה משה. הבנים שלהם נמצאים בקיבוץ מעוז חיים.

    [מתוך הספרון “רשימות”, תש”ם 1980]

  • משהו על השבת השחורה

    משהו על השבת השחורה

    איך הצליחו האנגלים למצוא כל-כך הרבה מחסנים?

    אחת הסיבות היתה שיטת האיוורור. מחסן נשק לא יכול להיות סתום בלי אוויר. ובכן, התקינו צינורות אוויר בכל מיני צורות. הבחורות שנשארו במשק סיפרו לנו כי אחרי שהחיילים מצאו מחסן אחד עם איוורור, התחילו לשפוך מים לתוך כל צינור שעמד בחצר. ככה מצאו את ה”סליק” במכלאה של הפר; ככה מצאו את הסליק שמתחת לקרוסלה, ולצערנו גם את המחסן הראשי האזורי. רוב המחסנים שהיתה להם צורת איוורור יותר מתוחכמת לא נמצאו על ידם. הצרה היא שבמחסנים האלה לא היה הרבה נשק.

    ועוד אני רוצה להעיר: אם אלפי חיילים סורקים במגלי-מוקשים שטח קטן יחסית, כמו החצר שלנו, סוף סוף מוצאים משהו. השמועות שרווחו אז, כי אחד החיילים היהודים ממוצא צ’כי שהתארח אצלנו היה מלשין – לא הוכחו.

    כידוע, כל הגברים רוכזו במחנה עתלית, וחלק בלטרון. המחנה בעתלית היה של צריפים, מחולק לבלוקים, וכל בלוק היה מגודר בחוטי תיל דוקרני. אבל זה לא מנע מאיתנו לעשות פרצות בגדר, כדי להיפגש עם חברים ולהחליט מה ואיך נוהגים.

    קבענו שאף אחד לא מזדהה, אלא עונה על שאלת הזהות: אני יהודי ארצישראלי. כמו כן הוחלט לא להתגלח ולהיפך, בחורים צעירים התלבשו כמו ילדים, כל זה כדי לא לגלות פלמ”חניקים ואנשי ציבור.

    הידיעות שהגיעו מהבית על מציאת הנשק השרו מצב-רוח מדוכדך. בעיקר כשהגיעה הידיעה כאילו הורסים את חדר האוכל. יום אחד מסרו לי שמצאו את מחסן הנשק בחדרי. אמנם ברכה הצליחה להוציא את כל התמונות והתעודות מהחדר, אבל זה היה אחרי שהחיילים מצאו את המחסן…

    מרדכי בנארי

    בתוך “רשימות”, 1980

  • בריחתנו מעתלית

    החלטתי שאני צריך להסתלק מעתלית…

    הזדמנות לבריחה התאפשרה לנו פעם בערב שבת. באותו ערב הרשו הבריטים לכל יושבי המחנה להתאסף בחצר הגדולה של המטבח וחדר האוכל, לשם תפילה בציבור. באותו זמן הגיעה מכונית עם ירקות מתנובה. פרקנו את הירקות והתחלנו להעמיס על המכונית ארגזים ריקים. באותם הרגעים נצנצה בנו מחשבה, אולי נסתתר בין הארגזים ונברח בצורה זו.

    פנינו לעורך-דין חוטר-ישי, שבא לבקר את העצורים – האם כדאי לנו להסתכן. הוא אישר את התוכנית ועוד הוסיף שהוא ילווה אותנו מחשש של הפתעות בדרך.

    יצחק יגורי, זלמן ישורון ואני החלטנו לנצל הזדמנות זו. סידרנו את הארגזים על המשאית והשארנו מקום פנוי, שם שכבנו, והחברים כיסו אותנו ביתר הארגזים. יצאנו לדרך כבר בחושך.

    בתא הנהג ישב חוטר-ישי, שהיה לו רשיון לנוע בלילה. צריך לזכור שבימים אלה היה עוצר-לילה בכל הדרכים, ומותר היה לנוע רק ברשיון מיוחד מהמשטרה הבריטית. בדרך עצרו אותנו כמה פעמים משמרות המשטרה שניסו לעשות חיפוש באוטו, אבל חוטר-ישי הצליח למנוע מהם לעשות זאת. חרדתנו גברה כאשר על יד אחת המשמרות עלה מישהו על הארגז של המשאית ודפק שם…

    עוד דבר שממנו חששנו היו הגניחות של ישורון. אחד הארגזים נתקע לו בצד, ובכל פעם שהאוטו היה מקפיץ אותו ישורון היה משמיע צווחה. למזלנו הרעש היה כל-כך חזק, שהשוטר לא שמע זאת. בסוף הגענו בשלום למחסן הארגזים של תנובה, שם פרקו את הארגזים. המחסנאי התפלא למה צריך עורך-דין להשגיח על פירוק ארגזים ריקים – – –

    מרדכי בנארי

    מתוך “רשימות”, 1980

  • קיצור תולדות חייו של מרדכי בנארי

    מרדכי בנארי (ברוצקי) בן אריה ודבורה נולד בכ”ב תשרי תרס”ב 5.10.1901 ונפטר כ”ז תמוז תשמ”ב 18.7.1982

    מרדכי נולד בכפר לבדין באוקראינה. בכפר היה בית חרושת לזיקוק סוכר ואביו היה הפקיד הראשי בבית החרושת.

    במשפחה היו 10 בנים ובנות. בשנות העשרים של המאה הקודמת עלו כולם ארצה עם אמם.

    7 מהאחים התיישבו בקיבוצים: 3 – בעין-חרוד, 3 – ביגור ואחד בשפיים. אחות אחת גרה בתל-אביב, אחת בחיפה והאחות הצעירה חזרה לרוסיה בשנות השלושים מתוך אמונה בקומוניזם. היא שבה ליגור בשנות חייה האחרונות.

    מרדכי הגיע ליגור בשכנוע של קלמן סווינר. ביגור הוא עבד בבניין, בכרם, בפרדס, בפלחה. הוא היה מזכיר וסדרן עבודה ועוד.

    בשנותיו האחרונות היה חצרן. גדרות של אבנים מסותתות ביגור, הן מעשה ידיו.

    לפני קום המדינה היה בצוות המצומצם שעסק בנשק והיה גם מא”ז בשנים ההן.

    בשנת 1947 נשלח מטעם ה”הגנה” למינכן בגרמניה, לאמן את הפליטים הצעירים לקראת עלייתם ארצה.

    היה אבא חם ואהוב גם על ילדיו וגם על נכדיו.

    יהי זכרו ברוך!

    רוחהלה טפר ודן בנארי – ילדיו