אבא היה עולם ומלואו, כשבתוכו מקופלים היסטוריה של עם ישראל, של ארץ ישראל, של יגור, של איש מופלא, עדין, ישר וחביב על כולם, ויותר מכל – עלינו.
הערצתי את אבא, ועוד בהיותי ילד הייתי מסתכל עליו בגאווה ואהבה.
אבא עלה לארץ עוד לפני מלחמת העולם, ומהר מאוד ידע שהוא רוצה לחיות ביגור. בזמנים ההם היה מחסור והעבודה היתה קשה ושוחקת. אבל זה לא הפריע לאבא. תמיד חזר הביתה עם חיוך וסבלנות…
– – –
אבא עבד ב"תנובה". הוא היה קם מוקדם בבוקר וחוזר לקראת ערב. חיכינו לו כל ערב. היו ימים שכמעט לא ראינו אותו. לאחר תום יום העבודה היה עליו לעשות את ה"חשבונות" של אותו היום. אבא כתב את סיכומי המכירות טור אחר טור, ובסוף סיכם מאות מספרים. למרות שהעבודה היתה קשה וארוכה אבא היה תמיד שמח ומעודד. אף פעם לא הרים את קולו. אני ניצלתי כל הזדמנות להיות איתו. לפעמים, כשגמר את העבודה מוקדם יותר, הצטרפתי אליו בדרכו להנהלת החשבונות, להביא ללייזר לוין את פדיון היום. אבא היה מיודד עם לייזר. הם היו מדברים, מתלוצצים ומחליפים דעות.
אנשים אהבו את אבא ורצו להיות במחיצתו. הוא השרה אווירה שקטה ונינוחה, היה נעים הליכות ואהוב על כולם.
אני רציתי שאבא יהיה איתי כל הזמן. הרגשתי במחיצתו המלטפת כאילו אני עטוף בהילת זוהר. הייתי מאושר כשהוא היה לידי ולא רציתי שיילך, אבל לאבא היו עוד ילדים ועוד התחייבויות והמון עבודה.
היו לנו יחסים נהדרים עם כל השכנים. היתה אחווה ושמחה שנמשכה שנים רבות. לאבא היה מנהג קבוע: פעמיים בשנה, בראש השנה וביום העצמאות אסף לביתו את כל השכנים להרמת כוסית. במשך השנים הפך מנהג זה למסורת. כולם היו מתכנסים אצלנו בחדר, עם מצב-רוח מרומם, אבא מזג יין, וכשביקש מכולם להרים כוסיות היתה הדלת נפתחת ובפתח עמד לו, מחייך, משה-ארקה, כאילו היה אומר: תפסתי אתכם!". אבא היה מושיב אותו לידו, מברך "לחיים", וצבי סלע היה קם ובעיניים נוצצות מאושר היה מברך.
אבא ידע לשתות אך מעולם לא השתכר. הוא שתה רק באירועים מיוחדים, כמו בחגים ובמסיבות. הוא היה שותף פעיל בחיי התרבות במשק, בעיקר בפורים. במשך שנים התחפש. צבי אגמון היה מאפר אותו ואבא היה עולה לבמה וזוכה בפרסים שונים. אבא אהב להיות שותף בשמחות ואהב את החיים. הוא היה מעורב בכל מה שקרה במשק.
– – –
אבא דאג לנו, לילדיו, כל הזמן. זכור לי פעם, כשנסענו לעצרת בלוחמי-הגיטאות, הגיע הערב והיה קר. אבא ראה שאני רועד מקור, מיד הוריד את חולצתו ונתן לי. ילדותי חלפה עלי במחיצתו של אבא באושר, אהבה והערכה.
אני לא זוכר את אבא חולה. מעולם לא החסיר יום עבודה. אחרי הרבה שנות עבודה בתנובה עבר לעבוד במפעל "עוף העמק", וגם שם, בגלל אופיו הנוח, התחבב מיד על כולם, מהמנהל הראשי ועד אחרון העובדים. לא היו לו אוייבים לאבא, ומעולם לא רב עם איש…
– – –
עצוב לי לחשוב שכמה מנכדיו ונכדותיו לא זכו לראות את אבא, כפי שאנחנו מכירים אותו.
וכך, בבית הקברות המטופח של יגור, נטמן אבא לצידה של אמא. וכאן, ביגור, במקום שהקימו, נמשכים החיים.
דור של נפילים, דור מיוחד, שבנה את יגור, טמון כאן, בבית הקברות, ואבא ואמא בתוכם.
נזכור אתכם, אבא ואמא, לעולמי עד,
ואתם – נוחו בשלום על משכבכם.
חיים גורביץ
יומן ליום השלושים
