מרדכי גרטמן

ישנם כמה ענפי מלאכה ביגור אשר נחיצותם איננה מוטלת בספק. אין המרואיין להוט אחר פרסומת. הוא ידוע בתוכנו כאיש ענו, העושה מלאכתו בנאמנות לשמה וכדי להקל על רבים הנזקקים לשירותיו. נוח הוא לפונים אליו ולא ידחה איש בלך ושוב. כושרו הפיזי, ולו אפילו מפאת גילו, איננו עונה לצרכים הרבים של ישובנו.

המדובר הפעם בענף מלאכה חיוני – השרברבות. גלגולים רבים עבר ענף זה וחברים רבים דרכו על סיפו אך חזרו בהם וחיפשו מלאכות "מכובדות" יותר, ורק אחד מהם נכנס ל"פרדס" בשלום ועושה מלאכתו בנאמנות ובמסירות. אולם זמנים חדשים מביאים עמהם, כידוע, זמירות חדשות, וכמו ברבים מענפי המשק העבודה השכירה אוכלת כל חלקה טובה, וגם על מלאכה זו לא פסחה "ספחת" זו. החבר הוותיק, המנוסה והנאמן נדחק לקרן-זווית ודעתו אינה נשמעת.

הגיעו הדברים לכך שחברים המתיימרים להיות בעלי מקצוע עושים דברים על דעת עצמם, ללא תכנון קפדני מראש, ולבסוף מתברר שאינם תואמים את צרכי המשק, ואת הנעשה אין להשיב אלא אם כן יושקעו בו סכומים נוספים.

מוטלה גרטמן מצביע על אי-אלה מחדלים והוצאות מיותרות, שלא כאן המקום לפרטם. אין הוא מתיימר להיות סמכות עליונה בשרברבות, אך כאיש אשר שנים רבות מודד ברגליו את החצר, על בתיו ומוסדותיו, ואשר ידיו היו והינם בכל אלה לרגל המלאכה – מבקש הוא רק מעט שכר מוסרי לפועלו.

ועוד אומר מוטלה ג': קם דור חדש אשר לא ידע את קודמו, פונה לו עורף והישר בעיניו יעשה.

אינני בז לקטנות במקצועי, ויהיו אלה הדברים הפעוטים והפחותים הנדרשים ממני. אני עושה אותם ברצון ולסיפוקו של הזולת, וכן לסיפוקי אני.

וכאן נקטע סיפורו והוא מסיים: דייני באלה שאמרתי. ואם יעניק לי בוראי בריאות ואריכות ימים אמשיך לשרת את ביתי ככל יכולתי.

יומן יגור

19.11.1971

בפלוטניץ שעל-יד פינסק נוסד "החלוץ" בשנת 1924, ואני הייתי בין הראשונים בו. מובן מאליו כי הדבר הראשון בו התחלנו את פעילותנו – היה הכשרה מקומית. שנים סיפרו במרכז "החלוץ" את הסיפור על המכתב שנתקבל באותה שנה מסניף "החלוץ" שלנו, בו כתב בין היתר מזכיר הסניף בדו"ח הראשון כהאי לישנא: "התחלנו בהכשרה במקום וקנינו סוס גדול…" – בוודאי שקנינו גם עגלה וגם מחרשה, קיבלנו קצת אדמה בחכירה והתחלנו לעבד אותה. אגב, בגלל אדמה זו פרץ בינינו ויכוח חריף: האם מותר באחד במאי לצאת לעבודה בשדה. חלק טענו שמוכרחים לעבוד, אחרת ה"חקלאות" שלנו תסבול. לעומת זאת עמדו היתר על קדושת היום הזה, שאסור לחללה אפילו אם מדובר בעבודת האדמה. הבאנו בורר מהחוץ – הח' משה וייס מהוועד האזורי בפינסק (כעת משה צחר, ראש עיריית טבריה לשעבר), והוא פסק שמותר להפר את החג למען לא לגרום נזק לחלקת האדמה שעיבדנו.

מיותר להוסיף, כי האידיאל שלנו לא היה להיות חקלאים בפלוטניצה, אלא לצאת גם להכשרה, כדי דרכה לעלות ארצה. ההורים כמובן התנגדו לתוכניות שלנו, וכן כל העיירה, אולם אני ועוד חברה יצאנו הראשונים להכשרה לכפר ליד העיירה מוטלה (עיר הולדתו של חיים וייצמן), שם עבדנו ביער בהעמסת עצים גדולים על קרונות רכבת. לאחר חודשיים, עם גמר העבודה במקום זה, עברנו לקרטוז ברזה, שם עבדנו באיסוף תלתן ואחר-כך במנסרה. בעצם יכולתי כבר אז לעלות ארצה, כי אושרתי לעליה, אבל לא היה לי כסף להוצאות הדרך, ואז עדיין לא היתה קיימת קופה כללית מאורגנת, על כן חזרתי הביתה.

המשבר בארץ נתן את אותותיו גם בסניף "החלוץ" בעיירה. רבו אז היורדים שהוציאו את דיבת הארץ רעה. רבים התפזרו ונשארנו קבוצה קטנה שהיתה פעילה מאוד. יצאנו לעיירות בסביבה וגם הגענו לכפרים, שם היו מפוזרות משפחות יהודיות. אירגנו את הנוער ל"החלוץ" ולהכשרה, אחדים מהם פגשתי אחר-כך בארץ.

בשנת 1928 ביקר בעיירה שלנו בני מהרשק. הוא קיים אסיפה וסיפר ניסים ונפלאות על קלוסובה, על הדאגה והעזרה לחבר, על קופה משותפת למי שאין לו כסף לעליה ועל חיים אמנם לא קלים אבל מלאי תוכן. זה השפיע. יצאתי יחידי לקלוסובה ואחרי באו עוד.

הגעתי לשם בלילה של קור וכפור. השכיבו אותי במיטה עם עוד שני שותפים, ולמחרת בבוקר לבשתי כבר את בגדי העבודה. עטפתי את הרגליים בשקים עם חבלים (את הנעליים שלי כבר לא מצאתי) ויצאתי לעבודה. ביום הראשון עמד מהרשק על-ידי והשגיח איך אני עובד. לא הייתי חדש בעבודה והסתגלתי אליה די מהר. העמסתי אבנים וחצץ. עבדתי גם במנסרה – בהגשה. לעבודה זו לקחו בחורים בריאים. אותי לקחו משום שרציתי בכך, וכן אמרו שאינני מרמה בעבודה.

ההבדל בין ההכשרה הקודמת שלי ובין קלוסובה היה גדול מאוד. בקלוסובה נתקיימו אסיפות לא רק בענייני העליה, אלא דנו בהן גם בענייני תנועה, הקיבוץ, תנועת הפועלים בארץ ועוד. היו באים אלינו חברי המרכז שלא כולם היו תמימי דעים עם הדרך הקלוסובאית, וזה היה קשור לפעמים בענייני תקציב…

בחורף 1929 היה הקור ללא נשוא. הייתי בין המעטים שיצאו לעבוד בהעמסת קורות-עץ על הקרונות. לא אחד חזר עם אוזניים קפואות, אבל החזקנו מעמד. לא הפקרנו מקום עבודה זה, שרק מעטים יכלו לעמוד בו.

הגיעו רשיונות עליה והתחילו אסיפות סוערות. האישורים נתקיימו לא לפי ותק בהכשרה אלא לפי ההתאמה לארץ, ובעיקר לקיבוץ. למרבה הפתעתי גם אני אושרתי אז לעליה, למרות שהייתי רק ארבעה חודשים בקלוסובה… מרכז "החלוץ" דאג למימון נסיעתי. נסענו באוניה במחלקה השלישית, בלי אוכל, ובאמת קצת רעבנו.

הגעתי ארצה לאחר מאורעות תרפ"ט ובאתי ישר ליגור.

למרות שהייתי בקלוסובה זמן לא רב, היא נחרתה בזיכרון. שם קיבלתי את היסוד מה זה ארץ-ישראל ומה זה קיבוץ. דומה שזה לא מעט.

עברו 45 שנים מאז התחלתי את פעילותי בתנועה. זוהי כברת-דרך ארוכה למדי. אין לי להתחרט.

מוטל'ה גרטמן

יומן יגור, 3.10.1969

שיהיה במזל טוב

מוטלה גרטמן בן 80, והרי זו בהחלט סיבה למסיבה. זה בדיוק מה שעשו לו בני משפחתו, הילדים, הנכדים ושאר בני המשפחה.

מוטל היה נרגש מאוד, למרות שלא היתה זו מסיבת הפתעה.

בני המשפחה רשמו אותו ב"ספר הזהב" של הקרן הקיימת לישראל.

אנו כמובן מוסיפים ברכה ומאחלים למוטל עוד הרבה שנים טובות ופוריות.

יומן יגור

7.2.1986

יש לי סבא ושמו מרדכי,

את נכדיו אוהב עד בלי-די.

יש לו המון מקום בלב

ואין אחד שאינו אוהב.

סבא מרדכי הוא אבא של אמא

וסיפורים לו עליה מימים ימימה.

ואני מסבא תמיד מבקש

ספר לי על אמא כשהיתה בת חמש;

כי אמא היתה נורא שובבה

ושטויות עשתה יותר מרבבה,

ואני מרגיש כל-כך מאושר

כי לא רק לאמא, גם לי מותר.

לסבא מרדכי שיער כסף בהיר,

כי סבא מזמן כבר איננו צעיר.

לסבא עיניים טובות, טובות

שעליהן משקפיים תמיד יושבות.

ואני את סבא אוהב לשאול

את מי אוהב הוא יותר מכל?

כי לסבא המון נכדים

והוא אומר שכולם חמודים.

פעם עשה המון דברים,

כיום הוא מרבה לספר סיפורים:

איך בנו את המדינה

כשהיא היתה קטנה;

איך בנו את הקיבוץ

כשהוא היה חלוץ.

על סבתא שגרה בעיר

ושם אותה פגש והכיר,

שהיתה אשה מאוד חכמה,

לא היתה כמוה על פני האדמה.

ואני מתגעגע יותר ויותר

לסבתא שלי, לסבתא אסתר.

עכשיו סבא חולה וחלש

ואני מודאג ומאוד נרגש.

הוא לא רק סבא, הוא גם ידיד,

ואני רוצה שיחיה לתמיד!

מגנר חיה

[הקטע הוקרא על קברו של מרדכי גרטמן ז"ל]

יומן יגור, 26.6.1987