מרדכי דולברג

במסע הנסיגה הארוך של הצבא האדום – אליו גוייסתי מיד עם פרוץ המלחמה – גמאנו במהירות שטחי ארץ נרחבים; תחילה ברגל ואחר-כך ברכב, מקולומיאה ועד אוּמאן, דְניֶפרופֶּטרובְסְק, חְרָקוב, קירובגרד, עד הגיענו לשערי סטלינגרד.

נזכר אני בלילה אחד, כאשר חצינו על רפסודה נהר בסביבת רוסטוב. הכינונו קבלת פנים לאויב מלפנים, והנה הפתיעונו והגיעו מאחורינו. נאלצנו לסגת במהירות. הלכנו כל הלילה, ובבוקר הגענו לדון, שם היו מוכנות רפסודות להעבירנו לסביבת סטלינגרד. שתי הרפסודות שנסעו לפנינו הופצצו ורוב אנשיהן נהרגו מיד או נספו בלהבות. רק הרפסודה שלנו הגיעה בשלום.

בעיר קומישין רוכזו כל הכוחות להדיפת האויב. הייתי במחנה אשר צריך היה לפרוץ את טבעת הכיתור. הקור היה חזק מאוד, אך הקרבות היו קשים ומרים. עמדות הגרמנים היו קרובות מאוד, ולא אחת קרה שאנשינו נכנסו בטעות לעמדות האויב.

באחד הימים נפל לא רחוק מאיתנו אווירון משלנו, כשהוא עולה באש. רצנו שלושה איש לכבותו, אך בטרם הגענו אליו התפוצץ מיכל הדלק; שניים נהרגו במקום ואני נכוויתי. שכבתי בגבס שלושה חודשים, ובצאתי מבית החולים היתה סטלינגרד משוחררת.

כעבור שנה התחילו לשחרר את המגוייסים הוותיקים ביותר, ביניהם גם אותי. גוייסתי לעבודה בסיביר עד סוף המלחמה. אך שמחתי לא היתה שלמה, כי לא היתה לי פינה משלי. עברתי דרך פולין לגרמניה.

לשמע קום המדינה עליתי ארצה והשתתפתי במלחמת השיחרור עד סופה.

סופר ע"י מרדכי דולברג

יומן יגור, 7.1.1955