מרדכי שביל

10/08/1914 - 19/03/1997

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ח אב התרע"ד

תאריך פטירה: י' אדר ב' התשנ"ז

ארץ לידה: ליטא

שירות בטחון: נוטר, צה"ל

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: אביגיל שביל

מרדכי שביל

נולד: 10.8.1914
נפטר: 19.3.1997

מרדכי נולד בעיירה גֶדְרֶבִיץ שבליטא, למשפחה בת ארבעה ילדים. בהיותו בן 7 שנים נרצח אביו בתגרת רחוב עם גויים ליטאים. את לימודיו החל ב”חדר” ואת לימודיו התיכוניים למד בגימנסיה העברית בעיר המחוז וילקומיר. אחיו שלמה למד וטרינריה באיטליה. גורלו וגורל אשתו ובתו לא ידוע. בתום לימודיו הצטרף לחוות הכשרה במֶמֶל, שם פגש את אשתו לעתיד – אביגיל. הם התחתנו,לפני שמשפחתה של אביגיל נרצחה ע”י מקומיים בעיירתם, ועלו ארצה בשנת 1935 היישר לקיבוץ יגור.
ביגור נולדו שלושת ילדיהם – אביה, שמשון ושלמה.
בשנת 1960 נפטרה רעייתו אביגיל, ומרדכי גידל את ילדיו הצעירים במסירות ובאהבה רבה.
בשנותיו הראשונות עבד מרדכי במחצבה ולאחר-מכן, במשך שנים רבות בפלחה. עם סיום עבודתו בפלחה, עבר לעבוד בלגין, וגם כאן התמיד לאורך זמן. אחר-כך עבד בטובופלסט.
מרדכי היה אוטודידקט, שאהב ללמוד. הוא צבר ידע רב בנושא החקלאות, ואף לימד מספר שנים בבית-הספר. מרדכי אהב ספרים והרבה לקרוא בהם. בשנותיו האחרונות עבר לבית-אחווה.

בגיל 83 הלך לעולמו.

יהי זכרו ברוך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לא בכל יום נס

    ב-28 בחודש שעבר עמדתי ליד “לגין”, כדי לעבור את הכביש. כיוון שהכביש היה בתיקון וגובהו כ-30 ס”מ מעל הקרקע, ושפת הכביש מלאת מהמורות – נמצאתי כשני מטר מהכביש, ומאחורַי הגדר החדשה ליד “לגין”. התנועה היתה רבה. הסתכלתי לעברים, כנדרש. פתאום הגיח אוטובוס מנצרת, בלי לצפור, במהירות של 80 קמ”ש בערך, ובנסותו לעקוף מכונית אחרת מצד ימין, שזה נגד החוק, כמעט דרס אותי. הודות לתרגילי הספורט שאני מבצע כל יום הצלחתי לקפוץ אחורה, וכך ניצלתי בנס.

    – – –

    אני נותן פומבי לסיפור הזה, שנגמר למזלי כפי שנגמר, למען זרז את סידורו של קטע הכביש ההומה ליד “לגין” במהרה בימינו, כי הרי לא כל יום מתרחשים ניסים.

    מרדכי שביל

    [יומן יגור, 6.9.1974]

  • נכתב ל

    בעיירתי הליטאית ע”י הגבול הפולני היו כחמישים משפחות בסך הכל. בעצם זה היה כפר בינוני. בימי שלטון הצאר אלכסנדר השני (1856-81) קיבלו יהודים רבים חלקות אדמה, בכדי להעביר אותן לחקלאות. כל בית-אב – וסבי ביניהם – קיבל 110 דונם. האדמה היתה טובה וגם מים היו בשפע. ברוב המקרים היהודים עיבדו את אדמתם בכוחות עצמם והתפרנסו ממנה. רק כעבור שנים, כאשר חלקת האדמה התפצלה בין היורשים ולא היה בכוחה לפרנס את בעליה, אז כמובן חדרו לכפר הפרנסות “היהודיות” – מסחר זעיר, תגרנות, רוכלות ומלאכה…

    בעיירתי היה קן “השומר הצעיר” ואני הצטרפתי אליו. בגיל 16 עברתי ללמוד בגימנסיה יידישאית בווילקומיר. אחי ואחותי – כולם למדו בבתי-ספר בשפת יידיש, אם כי ביתנו היה בית ציוני. היה איזה דיסוננס בין השתייכותי ל”השומר הצעיר” – תנועה שדגלה בעברית קיצונית – ובין למידתי בבית-ספר יידיש. בקן הייתי יידישאי והתווכחתי בלהט רב עם חברי על יחסם השלילי לשפת העם, ובבית הספר הייתי איש “השומר הצעיר”, ושוב ויכוחים עד אין סוף, בכיוון הפוך.

    – – –

    עם הפילוג בהשוה”צ (1930), וגם בהשפעת היידיש, הגדרתי את עצמי ל”החלוץ”, שהיה עממי יותר. גם “החלוץ” היה מבוסס כמובן על עברית, אבל לא היתה שם קיצוניות שגבלה לעתים עם זלזול ביידיש, והשתלבתי עד מהרה בתנועה זו.

    נזכר אני בוועידת “החלוץ” בקובנה בשנת 1933. התרשמתי מאוד מהעברית שנשמעה בחוצות קובנה. אחר-כך, כשעליתי ארצה, נדמה היה לי שברחובות קובנה דיברו יותר עברית מאשר ברחובותיה של חיפה…

    הגעתי ארצה עם אביגיל ז”ל בשנת 1935. רוב החברים מההכשרה היו בנס-ציונה ועברו אחר-כך לדפנה, וגם אנחנו היינו צריכים להצטרף אליהם, אבל מסיבות שונות, וגם בהשפעת הליטאים ביגור, ובראשם יונה ז”ל, באנו ליגור. נכנסנו לגור בחדר בצריף, כמשפחה שניה – דבר רגיל באותם הימים. אביגיל התחילה לעבוד במוסדות ילדים, בהם המשיכה שנים רבות, ואני סודרתי לעבודת בניין. היה זה בימי הקיץ הלוהטים. יצקנו אז את היסודות לבניין חדש. למרות הפצעים והקשיים השונים אשר אדם חדש נתקל בהם עם בואו ארצה, התהלכנו חודשים רבים כמוקסמים מהנוף, מאווירת החופש, אותם יכולים לחוש רק במולדת, ומהמשק הדל שבחרנו לנו כביתנו. אין פלא איפוא שנוף הכרמל קשר אותנו למקום.

    מרדכי שביל

    [“ספר יגור”, 1963]

  • מוטקה הפלח

    מוטקה – כך קראו לו כולם, וכך גם אני הכרתי אותו במפגשיו עם צוות הפלחים של יגור…

    – – –

    שני עובדים בענף היו שונים מהאחרים. הראשון – לוץ, יוצא גרמניה, שלמד שתים-עשרה שנים ועבר הכשרה חקלאית לפני עלייתו ארצה. והשני – מוטקה, שהשלים גם הוא השכלה תיכונית בעיר מולדתו.

    מוטקה היה איש-ספר והירבה לקרוא ספרות מקצועית שיצאה בעברית. בישיבות הענף התבלט תמיד בידע שרכש. בדיונים על תוכניות הזריעה היה מכין “שיעורי בית” ומגיע לישיבה עם המלצות מוכנות ומנומקות. מדי פעם היה מעלה הצעה להכניס גידולים וזנים חדשים, שיש סיכוי סביר שיניבו יבולים גבוהים יותר מאלה שנהגו לגדל אצלנו.

    מוטקה היה קפדן גדול בשמירה על הכלי שאיתו עבד. החבר שהחליף אותו ובא לעבוד במשמרת השניה היה מקבל אינפורמציה מדוייקת על מצבו של הכלי, על הטיפולים שנעשו בו ועל אלה שיש לעשות במהלך המשמרת. אף פעם לא חסרו לו זרעים, דשנים או דלק להשלמת יום העבודה, והיה מבטיח מבעוד זמן שהמרכז יביא לו לשדה את כל הדרוש.

    תיק כלי העבודה האישי שלו היה מסודר ונקי, ותחת ידו היה תמיד סמרטוט לניקוי הידיים לאחר הטיפול.

    מזוודת האוכל שלו היתה מסודרת, ולכל פריט הקופסה שלו. כשהיינו יושבים לאכול היה מוטקה מוציא מגבת נקיה, פורש אותה על האדמה לפניו ומניח את האוכל עליה. ממנו למדנו שגם בתנאים לא תנאים, באבק ובשמש אפשר לשמור על תרבות ניקיון וסדר. כשהיתה מתגלגלת שיחה בזמן עישון סיגריה שלאחר הארוחה, היה מוטקה מספר על חידושים בשיטות עיבוד, או על זנים חדשים של חיטה או תירס שמבטיחים הכפלת יבולים, עליהם קרא בחוברת האחרונה של “השדה”.

    קפדן גדול היה מוטקה גם בביצוע העבודה. כאשר פתח “ארגז” לחריש אפשר היה להיות בטוח שהוא יגמור בלי “קלין”. כשהכין ערוגות להשקאה במספוא, התלם היה ישר כמו סרגל. כשמרכזי המטע או הכרם היו באים להזמין עבודת חריש או קילטור, תמיד היו מבקשים מה”סידור” את מוטקה; מניסיונם למדו שאצלו יש אפס פגיעה בעצים.

    מתלמדים מההכשרות השונות שעברו ביגור ונכנסו לעבוד בענף, היו “יוצאים לעצמאות”, כלומר סודרו לעבוד בעצמם על אחד הכלים רק לאחר שעשו “טסט” אצל מוטקה, ועוד חבר או שניים מעובדי הענף.

    בדרכו שלו היה מוטקה מסור לענף ולמשק, ותרם רבות ליעילות ולמקצועיות של הענף.

    דניק רביב

    [בחוברת לזכרו של מרדכי שביל, מאי 1997]