מרים בין
מרים נולדה בשנת 1928 בעיר ווידז' בפולין, למשפחת שולהייפר. לאביה היתה חנות לדברי סידקית.
בגיל שנתיים התייתמה מאימה ונשארה עם אביה ושתי אחיות. אחות אחת נפטרה כאשר מרים הייתה ילדה ואחותה הגדולה הייתה לה כאם.
ב-1941 נכנסו הגרמנים לעיר והקימו שם גטו והחיים הפכו לגיהנום. ב-1943 נלקחו האב ושתי הבנות, מרים וזלדה אחותה למחנה עבודה. הם עבדו בסלילת כבישים ומסילות ועבודות מפרכות בחקלאות. בתנאי טרור עם מעט מזון ולבוש. הם הועברו מעבודה לעבודה, וממחנה למחנה. אביה של מרים נהרג כבר ב-1943. ב-1945 נלקחו מרים וזלדה ל"צעדת מוות" בדרך להמבורג. הן שוחררו ע"י הצבא הרוסי במרץ 1945.
אחרי המלחמה חזרו לעיר הולדתן. רק אז ספרה מרים לאחותה שנודע לה מזמן שאביהן כבר מת.
ב-1946 הן החליטו לעלות לארץ. בדרך עברו ב"קיבוץ" שְטֶטִין שבפולין ושם פגשו את זלמן.
קוראת בכף יד אמרה למרים אחרי המלחמה: תסעו לדרך ארוכה בדרך הים ותגיעו לארץ ישראל ותגורו במקום שהוא לא קולחוז אך האנשים גרים ביחד. במשך שנתיים נדדו מרים וזלמן במסגרת ארגון "הבריחה". ב-1947 הם התחתנו באוסטריה. מתחת לחופה אמר לה זלמן: אנחנו הולכים לקיבוץ.
הם הגיעו לארץ במרץ 1948 ובאו ליגור בעקבות יהודה, אחיו של זלמן.
ביגור נולדו הבנים הלל וישראל.
זלדה, אחותה של מרים עלתה לארץ יותר מאוחר, בשנותיה הראשונות של המדינה.
מרים עבדה תחילה בחדר האוכל, ואח"כ מטפלת בבתי ילדים. שבע שנים עבדה במחסן הבגדים ואח"כ עברה להיות אם הבית של יד למגינים; שם עבדה במשך ארבעים ושתיים שנים. מרים דאגה לילדים שהכינו הצגות בר-מצווה וטכסי סיום בי"ס, לנערים שסידרו את האולם לסדרי-הפסח ולשחקנים שהגיעו עם גדולי התיאטראות בארץ. תמיד במאור פנים, שוקדת שהאולם יהיה מוכן לאירועים השונים.
כל השנים הופיעו אימי השואה בחלומותיה של מרים. היא התלבטה אם לספר לילדים על השואה ולבסוף החליטה לספר ולו בשביל שהדברים לא יחזרו.
עד לימיה האחרונים השתתפה מרים בפעילויות ביגור ובמועדון דורות.
עם תחילת השבוע נלקחה מאיתנו.
השאירה שני ילדים, ששה נכדים ושמונה נינים.
