מרים לייזרין

מרים לייזרין

מרים נולדה בבוזאו שברומניה בנובמבר 1932. בת ליצחק ולוצ'ה כץ. למרים ופרידה, אחותה התאומה, עוד שתי אחיות ושני אחים.
תקופת הילדות לא הייתה קלה. עננים רעים כבר עלו בשמי אירופה, וגם לא היו תנאים טובים ללימודים. אך בזכרונות מהתקופה משולבים גם מעשי שובבות של תאומות: האחת חטפה אוכל מן המטבח והשניה חטפה את הגערות… כדי לא להתבלבל ביניהן סימנו את בגדיהן וחפציהן: M למרים ו-F לפרידה.
שנות הנעורים עברו בצל מאורעות מלחמת העולם השניה, והתאומות התגלגלו ממקום למקום, עד עלייתן לארץ בשנת 1951. הן הגיעו אל אחותן בנשר. מרים עבדה במפעל לריצוף, היא אהבה את עבודת הכפיים והתבלטה בחריצותה.
לאחר זמן קצר הגיעו מרים ופרידה ליגור. בהתחלה עבדה מרים במעגלה. מרים אהבה ילדים ומשאת נפשה הייתה לעבוד עם ילדים. היא עברה לטפל בתינוקות. כשנה היא אף טיפלה בתינוקות בבית חולים רמב"ם. בשבילה זו הייתה התגשמות של חלום ועשיה – לטפל בתינוקות במקום בו הם זקוקים לכך ביותר.
ב-1953 נישאה מרים לזאב ונולדו להם שלוש הבנות: עירית, רבקה ויעל.
מרים הייתה אשה ואמא אוהבת, מסורה, חמה ורגישה. היא אהבה מאד את זאב והעריכה אותו. באחד מימיה האחרונים אמרה, שאין כמו זאב והיא זכתה בבעל טוב ואוהב.
ביתה היה בית חם. תמיד מלא באנשים, בחבריה ובחברי בנותיה. מרים דאגה לשמירת הקשר עם משפחתה מחוץ לקיבוץ. וכשלא יכלה לנסוע, עשתה זאת בטלפון.
אמרו על מרים שיש לה "דם צועני", אולי בגלל מוצאה הרומני. ומרים אהבה לשיר ולרקוד ולהצחיק. היא אהבה את החיים. תמיד התעניינה במה שקורה ביגור ובמדינה. הסביבה הקיבוצית הייתה חשובה לה, והיא לא אהבה שמשמיצים את הקיבוץ.
לפני שמונה שנים היא עברה ניתוח, ולאחריו הרגישה שכאילו משהו נפגם בה. הרגשה זו, יחד עם זכרונות המלחמה שלא נטשו אותה כל השנים, גרמו לה להתכנס יותר ויותר לתוך התא המשפחתי.
לפני מספר שבועות נתגלתה מחלתה נטולת התקווה.
אתמול לעת ערב נגאלה מיסוריה.