מרים קרן-צבי

מה ערך לדאגה הרבה, לטיפול באדם המוצג

יום יום מול המוות, וחייו לו מנחה שאולה

מידי המקרה העיוור בלבד? מה ערך לשמחה

על מחלה שחלפה לעומת ענני מוות קודרים ואפלים?

בתוך רגע נחרבים עולמות של אהבה ושאיפות לרוב.

החיים והמוות דבקו כאן יחד לשלמות אחת

עד אין הפרד, האצילו הודם זה על זה השניים.

אך הן יש עוד מי שנשאר, ולפניו דרך ארוכה מאוד;

והמדבר בזמן ובמקום שבלב האדם, מי יידע אי גבול לו?

ואיך יוכלו אלה שעליהם עוד ללכת, למרות הכל, לעמוד בימי

מסה ומבחן בכל משמעותם?

אז – ביודעים ובלא יודעים – יגברו כוחות גנוזים בנפש האדם

למען לא יכרע במצוקתו.

אכן, האם יש משהו מנחם כדי לשאוב חיזוק ואומץ

בהוויית העולם המסתורי של חיינו עלי אדמות?

מרים פרבר קרן-צבי

[דברים לזכרו עמוס, 1975]

אחותי מרים – הבת הבינונית במשפחה – היתה פורצת הדרך הראשונה מכותלי ביתנו החמים אך הצרים.

ילדותנו וחלק מנעורינו עברו בעיירה קטנה, גוניאדז, בפלך גרודנו – קודם רוסיה ועכשיו פולין; בה נולדו גם הורינו ואבות אבותיהם. היתה זו עיירה בת חמש מאות נפשות יהודיות על גדות הנהר בובר, עליו שטו דוברות עצים לכל חלקי המדינה, בסביבה עטורה ירק וכפרים של איכרים לרוב.

בגלל סיבות שונות החליטו הורינו לעבור לגור בכרך התעשייתי הגדול ביאליסטוק… מרים היתה הראשונה במשפחה שהסתגלה מהר והיטב לתנאי החיים החדשים בעיר הגדולה ומצאה בה חברות וחברים. היא השתלבה בפעילויות נוער שונות, למדה את השפה העברית, היסטוריה… עבדה בתור מזכירה בבית הספר העברי הראשון.

מרים היתה זו שגילתה את מכמני התרבות המגוונים של העיר וילנא, שאיפשרה לנוער לרכוש השכלה כללית ועברית, ובו בזמן זימנה להם תנאי קיום עצמאיים מבלי להזדקק לעזרת המשפחה. מרים למדה שם בקורסים הפדגוגיים העבריים וכן רפואת שיניים. השתלבה גם בפעילות חברתית. יש לציין את קנאותה הגדולה לרעיון הציוני ולכל מה שהאמינה בו. בייחוד היתה נלהבת לשפה העברית. היא חשבה שבשפה זו היהודים צריכים לדבר גם בתפוצות הגולה, לשם אחדות העם ותרבותו. באדיקות הגשימה את רעיונה זה הלכה למעשה, ופנתה בעברית לכל אלה שידעה שהם מבינים את השפה אף אם לא היו רגילים לדבר בה. בימים ההם היה זה לא קל ולא פשוט.

– – –

מרים היתה הראשונה שעלתה ארצה, ובעקבותיה, במשך כ-10 שנים, עלתה כל המשפחה.

על מעלליה של מרים בארץ, ובפרט בקיבוץ, ידוע לרבים אף יותר מאשר לי. את חלומה הציוני הצליחה להגשים במלואו…

מרים היתה עמוד התווך במשפחתה שהקימה בקיבוץ, וכוחותיה הנפשיים האצילו על כולם מרוחה והישרו ביטחון ורצון להמשיך להיאבק למען עתיד טוב יותר.

יהא זכרה ברוך!

רינה פרבר

[בתוך חוברת לזכרה של מרים, 1985]

עתה אני מעלה זיכרונות על המון דברים יפים וחשובים שעשתה אמי מרים עבורי; אין בפי מלים להביע את רחשי-לבי על השנים הרבות שהקדישה לי.

אמי היתה מספרת לי על תקופת ילדותי, וגם על הסיבות המיוחדות שאילצו את הורי לחפש למעני חינוך מיוחד בירושלים. במשך תקופה ארוכה היו לי ולהורי קשיים, והם נאלצו ללוות אותי לירושלים וחזרה תוך סכנת נפשות בשל התקפות ערבים בדרכים. כמו כן עשו מאמצים שאסתגל לחיים מחוץ לבית ואתאקלם במקום. גרתי אצל משפחות אומנות שאמא שלי הכירה עוד בחוץ לארץ, ובאמצעותה הכרתי אנשים שברבות השנים נעשו מפורסמים ביותר.

יש לציין שהורי עשו מאמצים במשך כל השנים לשמור על הקשר ביני לבין חברת ילדי המשק… כדי שארגיש כאחד מהם ולא אהיה מנותק מחברת הילדים השומעים.

לאחר שעזבתי את ירושלים לצמיתות… אמי לקחה על עצמה את המשימה הקשה ביותר והחשובה ביותר: לחנך וללמד אותי באופן פרטי את יסודות השפה העברית – דיבור, קריאה וכתיבה – ועוד כל מיני נושאים חשובים. הודות לה יכולתי להמשיך ללמוד בביה"ס המקצועי "טיץ" ביגור, כדי ללמוד מקצוע. היום, במבט לאחור, אני מודה מאוד לאמא, שצדקה בהרבה דברים שעשתה כדי שאעמוד ברשות עצמי על בסיס איתן לטווח ארוך.

למרות שתי מהלומות הגורל, באובדן אחי עמוס ואבי ירוחם, ידעה אמי לעמוד זקופת קומה והמשיכה לעבוד בכבוד ולחנך מאות חניכים בני יגור. היא זכתה בסופו של דבר לכבוד גדול כשבני יגור ערכו לה מסיבת פרידה ורשמו אותה בספר הזהב של הקק"ל.

זכרך לא ימוש לחיים ולמופת!

יוחאי

[בחוברת לזכרה, 1985]

מדרך הטבע, לקשר בין סבים ונכדים צביון ומכלול רגשות משלו, להבדיל מהקשר בין הורים לבנים. ובכל זאת, מעבר לידיעה שכך הוא, מעבר לאותם הפינוקים וזיכרונות ילדות מהפינה של סבא וסבתא ליד ההר, תמיד חשתי קרבה גדולה וקשר מיוחד לסבתא. דמותה, השקפות עולמה וגישתה לחיים, היו איתנות ונחרצות מני-אז, ובאותה מידה שעמדה עליהן חייתה לפיהן מתוך הכרה עמוקה, בחינת נאה דורש נאה מקיים….

למרות שהגורל לא פינק אותה מעולם לא איבדה צלם-אנוש, ודווקא משום כך נאחזה בכל קורטוב של נחת ובכל ניצוץ חיובי ואופטימי בחיים. דברים השייכים לשיגרת דיומא, כמו חיבורים או עבודות שכתבנו בבית הספר, גרמו לה קורת-רוח עילאית ונשמרו אצלה כמתת-יקר. קל וחומר מכתבים ששלחנו אליה מתקופת השירות הצבאי או מטיולים בארץ ובחו"ל – הללו פשוט הוסיפו לה, כדבריה, שנות חיים.

באותה רוח אופטימית ותשומת-לב אישית וסבלנית הקדישה מזמנה לכל נכד ונכדה… כיום, במבט לאחור, אני תוהה מהיכן מצאה את הזמן והכוח להתמסר ולהעניק מעצמה לכל-כך הרבה, ומעולם לא חשת שנגרע חלקך. שהרי, במובנים רבים ידעתי שהסבתא הפרטית שלי חרגה הרבה מעבר לגבולות המשפחה שלנו, והיתה בעצם סבתא ואם, מקור עידוד ומשענת לרבים שלא היו בניה או נכדיה שבקרבת דם.

נראה לי שעבודתה עם בני הנעורים בבלוקונים נמשכה תקופה כה ארוכה והיסטורית, הרבה הודות לאמונתה העמוקה בטוב שבאדם ויכולתה לחשוף את הסגולות החיוביות בכל אחד. לא פעם הפליא אותי כיצד, חרף פער השנים והגילים, השכילה למצוא נתיבות ללב הדורות הצעירים. ללא ספק ניחנה בראיה מפוכחת וחודרת, מין תבונה פסיכולוגית להכיר ולהעריך איש איש על פי אופיו ותכונותיו, ובדיעבד להלך עם מגוון רחב של "טיפוסים".

באופן מיוחד תמכה סבתא בחריגים ובנחבאים אל הכלים, ושקדה לטעת בהם את הביטחון והאמונה בעצמם. הראיה, שלאורך כל הדרך זכתה לקבל הדים חמים במכתבים מרגשים או במזכרות עם הקדשות אישיות מבני טיפוחיה.

באיזשהו מקום אני מאמינה שסבתא היתה חדורה בתחושת ייעוד אישית, וזו, בצירוף עם אישיותה החזקה, העניקה לה את הכוח לעמוד במבחני החיים ולגייס תעצומות-נפש עם מותו של אבא ופטירתו של סבא זמן קצר לאחר מכן…. היה בה מין שאר-רוח שסייע לה להתעלות מעל לגורלה האישי, כך שלא היה אפשר שלא לראות בה סמל ומופת לכולנו….

תימי

[בחוברת לזכרה של מרים, 1985]