מרים שחר

מרים (אורן) שחר

מרים נולדה ב-18.6.1924, ט"ז בסיון תרפ"ד במסינגוורק בגרמניה – מפעל פלדה שלאחר מלחמת העולם הראשונה נוספה לו חווה חקלאית, שסיפקה מזון טרי לעובדים בתקופת המחסור והרעב. החווה גם הכשירה לעלייה חקלאית לארץ ישראל. שלמה ויינברג, אביה של מרים, שימש בחווה זו כאגרונום ואמה, אלישבע, כמדריכה חקלאית. בחווה זו נולד גם רפאל אחיה הבוגר.
ב-1925 עלתה המשפחה לארץ ישראל בהזמנה אישית של חנה מייזל ונציגי ההסתדרות הציונית – ארתור רופין ופנחס רוזן, לשלמה ויינברג לשמש כמורה לגננות בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל. ב-1929 עברה המשפחה לתל אביב. בתקופה זו למדה מרים בבית הספר "שלווה". אביה לימד בבית הספר החלקאי "מקווה ישראל" ואמה עסקה בגידולי ירקות בחצר ביתם.
ב-1934 כתוצאה משיתוף פעולה עם קרוב משפחה אמיד, הקים שלמה ויינברג בית ספר ופנימייה חקלאית לבנים על שטח אדמה באזור ירקונה. תקופה זאת זכורה למרים כתקופה מאושרת. אחד מזיכרונות הילדות הבולטים שלה היה הרכיבה על סוסים וגמלים ל"שבע טחנות" על הירקון.
בית הספר שכן באזור מבודד ובסביבה ערבית, ועם פרוץ המאורעות משפחות התלמידים לקחו את בניהם ובית הספר נסגר. המשפחה החליטה לעבור לקיבוץ יגור, וזאת משתי סיבות עיקריות: הראשונה – שלמה ויינברג חיפש קיבוץ גדול משום שהאמין שאדריכלות גנים יכולה להתממש רק שם. הסיבה השנייה נבעה מהיכרותו עם מספר תלמידות מתקופת בית הספר החקלאי בנהלל, ביניהן חנקה גרבר וציפורה נישט. סיפוריה של חנקה על הקשיים הרבים הצפויים להם ביגור לא הרתיעו את המשפחה.
מרים הגיעה לקיבוץ יגור בגיל 12, והצטרפה למספר בני יגור שלמדו בנשר, ביניהם שושנקה קרן צבי, עוזי גל ז"ל ואסף כץ ז"ל. "ביגור קראו לנו ילדי נשר, ובנשר נקראנו – ילדי המשק", כך תארה מרים לנכדיה בעבודת השורשים, את בעיית הזהות אותה חשו הנערים באותה עת. בכיתה ט' עברה מרים לבית הספר המחוזי, ובכיתה י"א נקראו היא ובני גילה להתגייס ל"משק ולנשק" כתוצאה מהמצב הבטחוני. מרים עבדה ברפת ובמקביל הצטרפה ל"הגנה", שם הוטל עליה לתקשר עם קיבוצי הסביבה וללמד נשק ניצולות שואה, ביניהן צביה לובטקין.
ב-1944 יצאה מרים להדרכה במחנות העולים בתל אביב וברעננה. באחת מהחופשות בהן הגיעה ליגור, נקלעה לאירועי ה"שבת השחורה", נעצרה וישבה כשישה שבועות במעצר בלטרון. במהלך תקופה זאת נבחרה מרים כנציגת האסירות והנהיגה שביתת רעב, על מנת להשיג הטבות בתנאים.
בין השנים 1949 – 1950 למדה מרים בסמינר "עליית הנוער" בירושלים. תקופה זאת הייתה לה משמעותית מאוד, במהלכה רכשה חברות לחיים. בהמשך הדריכה ביגור שתי "חברות נוער", אשר עם בוגריהן נשארה בקשרים חמים לאורך שנים רבות.
ב-1951 פגשה מרים את יענקלה ועימו בנתה משפחה. ב-1953 נולד בנם הבכור – יובל. ב-1957 נולד בנם השני יפתח וב-1961 נולדה הבת – מיכל.
במהלך שנים אלו החלה מרים ללמד בבית הספר ביגור. בין השנים 1964 – 1966 למדה בסמינר "ארנים" ביולוגיה, מקצוע אותו לימדה בבית הספר עד 1981.
מרים הייתה פעילה הן מבחינה חינוכית והן מבחינה ציבורית. כמנהלת התיכון ביגור הייתה שותפה להקמת בית הספר המשותף "כרמל זבולון" וכיהנה פעמיים כמזכירה ביגור – גם בתקופות מלחמה.
לאחר פרישה מההוראה, עבדה בבית הספר "כרמל זבולון" בריכוז המעבדה לביולוגיה וכימיה ואחר כך בהקמת מרכז אור קולי, המשמש עד היום את המורים. עם סיום עבודתה בבית הספר הצטרפה לארכיון יגור, שם עבדה מספר שנים. בכל אותן שנים המשיכה להיות פעילה בוועדות ואף התנדבה לעזור לנערים במצוקה במסגרת סחל"ב.
מרים ויענקלה חיו חיים משותפים מלאי יצירה ועניין. יחד ידעו להעניק לילדיהם עולם רחב של ידע וערכים. טיוליהם הרבים ברחבי הארץ טבולים היו באהבת הצומח והחי ובחיבור עמוק להיסטוריית העם והמדינה. מותו של יענקלה בשנת 1991, בזמן מלחמת המפרץ, העמיד את מרים בפני תקופה בלתי מוכרת. הקשר העמוק אותו חשה מרים ליענקלה, המשיך לכל אורך חייה ועם זאת בחרה מרים לגעת בחיים בכל עוצמתם. היא החלה לנסוע ברחבי העולם וכן התמסרה לצילום. מרים ראתה בכך יותר מתחביב. השקיעה רבות בצילום ובתיעוד, ומתוך עדשת המצלמה, ידעה להנציח מקומות ומראות בעולם, בארץ וביגור כמעשה אמנות. לפני כשלוש שנים כאשר לא יכלה לעסוק יותר בצילום, החלה לצייר בפחם ועם המעבר לבית אחווה החלה לצייר בשמן. את כשרונה ואהבתה לצילום העבירה לנכדיה.
למרים נולדו עשרה נכדים, איתם שמרה על קשר אישי הדוק ואוהב. מרים לא הייתה סבתא רגילה, היא הייתה סבתא של יצירה, פיסול בחימר, עזרה בלימודים, חיבור לקרקע ולאדמה והתבוננות בעולם מתוך עדשת המיקרוסקופ על כל נפלאותיו. במשך שנים רבות היוותה את הציר המרכזי של המשפחה, ומדי שבת התכנסה כל המשפחה לארוחה משותפת ולדיונים ברומו של עולם.
בחודש האחרון לחייה הספיקה מרים לחוות שני אירועים מרגשים, אשר הוקדשו לזכרו של אביה שלמה ויינברג-אורן – כנס ארכיונאים בעמק יזרעאל שעסק במלחמת השפות וכנס גננים ואדריכלי נוף ביגור. כנסים אלו היוו למרים מעין סגירת מעגל חיים, במהלכם הספיקה להיפרד מכל אשר אהבה ומכל מי שאהבה.
זכתה מרים בחייה האישיים להיות שותפה לאירועים גדולים ומשמעותיים בחייה של המדינה. בצניעות, בשקט ובענווה תרמה מעצמה לבית הספר, ליגור ולמדינה והותירה קווים של חן ויופי בעולם.