משה ארקה גרודמן

לא אאמין אך אחוש בכל איברי

הרי עתה אני בפני עצמי

לבי עלי מאוד דווי ויצוק עגמה

כן אדע כי גל חיים הוא

בא מוקדם ונעלם הוא

עומדת אני נכספת וזוכרת שם יקר

ובוכה הלב בדממה

ביגונך העמוק ביותר

תמיד לבדד תיוותר

בלב בהרהורים

בעולמות חצויים

אני יכולה לדבר על הכל

איני צריכה לומר דבר

הלב שבי זה קולה של הנשמה.

חנה

בחוברת לזכרו של משה-ארקה

3.2.1995

בימים אלה עולים זיכרונות מימים וזמנים אחרים, רחוקים וקרובים, מתערבבים אלה באלה ומעוררים הרבה געגועים.

הזיכרונות שלי מאבא מחזירים אותי לימי הילדות הרחוקים, ימים בהם נסענו יחד בג'יפ לשדות כדי לתקן טרקטור מקולקל או כל כלי חקלאי אחר. בשדה הייתי הנהג של אבא ומאוד אהבתי את הנסיעות המשותפות, אולי מפני שהיינו רק שנינו יחד ואולי מתוך כך שאבא סמך עלי ונתן לי לנהוג על אף שהייתי ילד.

אני זוכר את השובך על העמוד שאבא בנה, את גידול היונים והטיפול בהם. אני עזרתי לאבא בניקיון השובך ובטיפול ביונים, שהיו כולן גזעיות, ואבא הסביר ולימד אותי על הסוגים השונים ועל המיוחד בכל סוג. כשאבא חזר מהעבודה הוא נתן שריקה המיוחדת לו ואז כל היונים, שהיו פזורות בשטח, היו מתכנסות לשובך.

אני נזכר באבא שהיה מסור מאוד לעבודתו. עובד ימים ארוכים ומעייפים, אבל זה לא מנע ממנו לעזור לאנשים, שהיו נתקעים עם מכוניתם בכביש שהיה קרוב מאוד למשק, והיו מבקשים את עזרתו. אבא לא היה מתלונן או רוטן אלא קם והולך ועוזר, לא פעם בגשם ובקור.

בתוקף תפקידו היה אבא קשור למוסכים שונים בחיפה והסביבה. הוא קשר קשרים מאוד יפים עם הרבה אנשים, שמאוד חיבבו והעריכו אותו ועד התקופה האחרונה התעניינו ודרשו בשלומו. הרגשתי כמה קשה היתה עליו הפרידה ממקום העבודה – המוסך. בתקופה האחרונה היה עושה מדי פעם גיחה למוסך, מסתובב, מתעניין ושמח לפגוש את החבר'ה.

בזמן האחרון אבא נעשה מאוד דאגן. דאג לנו, הילדים, ובמיוחד לנכדים – החיילים. שמח למפגשים המשפחתיים והתעניין בשלום כולם.

אבא, אלה זיכרונות שאי אפשר לשכוח.

בנך, בן-ציון

בחוברת לזכרו

3.2.1995

היה לי סבא פלאים

חזק ומאושר.

היתה לו בקתה גדולה

שהוא בנה לבד

ומחוץ לבקתה היתה מרפסת

גדולה ויציבה

שאותה בנה במו ידיו

בידי זהב.

היה לו ג'יפ שהוא נסע לעבודה

כל יום.

במוסך הוא עבד עד שהזדקן

וכשהזדקן נשאר לבד בחדר

והקשיב לרדיו כל יום בבוקר.

בחוברת לזכרו

3.2.1995

התשבי מיגור

[לקוח מעלון קיבוץ אילון – 1.5.1959]

זוכרים את המעשיות על אליהו הנביא, המופיע תמיד בעת צרה ליהודים ומושיט עזרה?

משהו מעין זה קרה לפני שבוע לסימק.

מספר לנו סימק:

עבדנו שני חברים בזריעת סורגום בשטחי המפרץ. ביום שישי אחרי הצהריים נתגלתה תקלה במכונת הזריעה. לא היה זה קלקול רציני, אך חבל היה בשל כך לנסוע הביתה, כי זה כרוך בבזבוז יומיים. השעה היתה כבר שלוש אחה"צ והמסגריה של ביח"ר נשר היתה כבר סגורה. ניגשנו איפוא למוסך של קיבוץ יגור, הנמצא במרחק של קילומטר מהקיבוץ. גם המוסך היה סגור. עמדנו על הכביש בשעות המאוחרות של ערב שבת, לפנינו עברו בחיפזון מכוניות עמוסות נוסעים ואף אחת לא עצרה.

לפתע נעצר ג'יפ שנסע בו פלח מיגור. הוא שמע את סיפורנו והסביר לנו כי בערב שבת מסיימים הם את העבודה במוסך בשעה מוקדמת – ונסע.

עומדים אנו על הכביש אובדי עצות וחושבים אולי כדאי לנסות במוסך של שער העמקים. לפתע חוזר הג'יפ הקודם ועוצר לידנו.

האם אתם מאילון?

מתברר שלפנינו מרכז המוסך מיגור. סוּפר לו בבית על המקרה שלנו והוא מיהר לעזור לנו. סרנו איתו למוסך ומיד סידרנו את הטעון תיקון.

ועדיין אין זה הכל.

כשראה האיש שקשה יהיה לנו להשיג אוטובוס בכדי לחזור בשעה לא נוחה זו – הציע לנו את עזרתו והסיע אותנו בג'יפ שלו לדירתנו בנשר.

מתברר כי אפשר לפעמים לפגוש את אליהו הנביא בקיבוצים…..

מארכיון יגור

בחוברת לזכרו

3.2.1995

– – –

התוספות והמחסנים של עכשיו הם פסיק די קטן בהשוואה למה שהיה פ ע ם.

נזכרנו בצריף של משה-אַרְקֶה והלכנו לחנה גרודמן, רעייתו, כדי לשמוע ממקור ראשון את סיפור ה"בניה ביוזמה פרטית" הראשונה ביגור.

וכך היא מספרת:

"את רוב הפרטים על הצריף אני יודעת רק מסיפורים, כיוון שמשה-אַרְקֶה ואני עדיין לא היינו זוג.

משה-אַרְקֶה הגיע ליגור בשנת 1937 וכבר אז היה לו שם של בעל "ידי זהב" שיודע לעשות הכל. בגלל מצוקת הדיור משה-אַרְקֶה החליט שהוא בונה לעצמו צריף מיוחד – בית – מתחת לעץ החרוב, ושם הוא רוצה לחיות את חייו. לעזרתו בבניית הצריף התגייסו יענקלה סלע, פסח שוחט, פיניֶיה ועוד חברים בעלי "ידיים טובות". הם "סחבו" עצים מהנגריה של "סולל בונה", שהיתה אז ביגור, והקימו את הבית הכי יפה בקיבוץ.

זה היה בית יחודי – חדר אחד בגודל של שלושה וחצי מטר על שלושה וחצי מטר, שלושה חלונות ודלת-רשת, ארבעה כיווני אוויר ומרפסת שהקיפה מסביב את כל הצריף. ממש ארמון.

גם את הריהוט עשה משה-אַרְקֶה בעצמו – שולחן וארבעה כיסאות. הוא מעולם לא למד נגרות, אבל כשהגיע ליגור עבד בנגריה זמן קצר מאוד, ואפילו איבד שם שלוש מאצבעותיו. כך שאת הצריף הוא בעצם בנה ב"שבע אצבעות" באופן עצמאי ועל פי חושיו הבריאים.

בהתחלה משה-אַרְקֶה גר בצריף לבדו ואני הצטרפתי אליו מאוחר יותר, בערך בסוף 1938. גרנו בצריף כשבע-עשרה שנים וכל ילדינו נולדו שם.

כאמור, סביב הצריף היתה מרפסת, היה שביל נחמד ודשא קטן, ובחוץ שובך יונים וברז מים. היה לנו גם כלב חמוד, "נקניק", שקראו לו "פיפי" (בפ' רפוייה). ממש וילה קטנה. בימים החמים היו החברים באים לשבת על הדשא ולהצטנן מזרזיפי הממטרה.

זכור לי סיפור שקשור בצריף המיוחד שלנו – סיפור לידתו של התת-מקלע "עוזי".

עוזי גל היה בן-בית בצריף שלנו, ממש מאומץ, כי אמא שלו היתה מאוד חולה ולכן הבית שלו היה בעצם אצלנו. יום אחד בא עוזי וביקש שאפנה את הצריף לכמה שעות… יש לו ישיבה חשובה מאוד עם אנשי צבא, אנשים רציניים, משהו מעניין ומסובך. הוא ביקש שאכין לו קפה ו"עוגת חול" שידעתי לעשות טוב.

ערכתי את השולחן שמשה-אַרְקֶה עשה (השולחן הזה נמצא אצלי עד היום), הודעתי על הפגישה של עוזי גם למשה-אַרְקֶה ועזבתי את החדר. כשיצאתי ראיתי שמגיעים אנשים במדים, בעלי דרגות גבוהות. הם ישבו שם כמה שעות ואני חזרתי לחדר רק בערב, לאחר שהם פינו את המקום.

אחרי איזה זמן עוזי סיפר למשה-אַרְקֶה על מה היתה הפגישה. על השולחן בצריף שלנו פרש עוזי את התוכניות של דגם הנשק החדיש שהמציא, ושם גם התקבלה ההחלטה לייצר את התת-מקלע "עוזי"….

– – –

עץ החרוב שלידו הוקם הצריף של משה-אַרְקֶה עדיין ניצב בגאון ליד החשמליה, וגם אם מקצצים לו מדי פעם את ה"כנפיים", שורשיו איתנים והוא ממשיך לתת את צילו הרחב גם היום. בעברכם בדרך – הטו אוזן והקשיבו; בין ענפי העץ רוחשים סיפורים פיקנטיים, גם רומנטיים, שמתאימים לספר דברי ימי המקום.

נטע

יומן יגור, 17.10.2003

צוֹחֲקִים וְשָׁרִים

צְבִי הַחַשְׁמְלַאי וּמשֶׁה אַרְקֶה וְאַבָּא שֶׁלִי

בָּאוּ מֵאוֹתָהּ הָעִיר בְּלִיטָא.

הֵם יוֹשְׁבִים בְּיַחַד, שׁוֹתִים וְשָׁרִים

אַמאָל איז געווען אַ מעשׂה

וְאוֹצִ'יצ'וֹרְנַאיָה

וַעֲצֵי שִׁטִים עוֹמְדִים.

וּצְבִי יוֹצֵא וּמֵבִיא אֶת הַהַרְמוֹנִיקָה

שׁוֹתִים וְשָׁרִים

שָׁרִים וְשׁוֹתִים

וּצְבִי שׁוֹכֵחַ אֶת מַכַּת הַחַשְׁמַל

וּמשֶׁה אַרְקֶה אֶת אֶצְבְּעוֹת יָדוֹ הַיְמָנִית

וְאַבָּא אֶת הַחֲטוֹטֶרֶת

וְשׁוּב הֵם בָּעֲיָרָה שֶׁלָהֶם בְּלִיָטא

טוֹב לָהֶם מאֹד.

צוֹחֲקִים וְשָׁרִים.

יורם טהרלב

מתוך: משק יגור טיוטה

הוקרא על יד גיטה קול במסגרת ערב בנושא "בית", יום כיפור 2019

אבא נולד בליטא בעיר מריאמפול אשר בה נולדו גם חיים טהרלב וצבי החשמלאי (אגמון). הם עלו ביחד לארץ והגיעו ישר ליגור. אבא של אבא היה נגר ובבית הייתה נגריה, שם הוא למד את מקצוע הנגרות. אמא עלתה יחד עם דינקה בורובסקי ועדה פלוט מהעיר טלז' בליטא, גם הן עלו ישר ליגור.

גם אמא וגם אבא עברו הכשרה בליטא טרם עליתם ארצה.

אמא באה מבית מאוד דתי ולמדה באולפנה של בנות. היא ספרה שאחד המשברים הקשים שחוותה היה ביום כיפור הראשון שלה ביגור, מאחר ואצלה בבית יום כיפור נחשב ליום הכי קדוש בשנה אשר בו צמים ומעבירים את היום בבית הכנסת, ופה ביגור, כלום, חצי שבתון, חצי עבודה, אוכלים, שותים, לא צמים והחיים ממשיכים כרגיל. היא הרגישה געגועים קשים הביתה, בודדה וחסרת אונים ולא מבינה, התיישבה על מדרגות בית הכנסת ובכתה שעה שלמה.

אבא ואמא הכירו ביגור והחלום של אבא היה לפינה משלו, לבנות בית קטן וחמים לו ולאמא וזו הייתה מוטיבציה לבניית הצריף. אבא היה אינדבידואל, עקשן, חד מאוד לגבי מטרות עם ידי זהב. את הצריף הוא בנה בקצה המחנה מתחת לחרוב המפורסם ליד המחלבה והרפתות, זה היה אז הקצה של הקיבוץ. הצריף היה קטן, בערך 5 על 5 מ', מסביב לצריף בנה מרפסת, אני זוכרת את עצמי נוסעת שעות על אופניים מקיפה את הצריף, הרי לא היו אז שבילים ומדרכות, זה היה המקום היחיד שאפשר היה לנסוע עם אופניים.

את הריצוף לצריף עשתה עין-יה רותם.

את כל הריהוט לצריף אבא עשה בעצמו. ובאחת הפינות בחוץ הוא עשה כיור קטן לרחוץ כלים. בצריף לא היו שירותים, היינו צריכים ללכת כ-100 מ' לשירותים. עד היום אני לא מבינה איך אמא עברה בצריף 3 הריונות בלי מקלחת ושירותים.

את האמת, הצריף אז נראה גדול מאוד ומיוחד, נראה כמו בית מסיפורי אגדות. ובתוך זאת תמיד היו לנו ילדים מאומצים בחדר, מזל שתמיד שיחקנו בחוץ, אחרת לא היה מקום.

בהמשך אבא בנה שובך יונים על עמוד גבוה כ-40 מ' מטר מהצריף. הוא מאוד אהב יונים. זוכרת שהיה בא עם הג'יפ מהעבודה והיונים היו מתקבצות על הגג ומחכות לו.

ההורים עבדו מאוד קשה, לא היה להם הרבה פנאי, זמן וסבלנות בשבילנו, זוכרת את אבא נרדם כל ערב בקצה של המיטה ולימים כשעברתי לבית הילדים בכרם הייתי מבקשת את אבא שילווה אותי לישון, הוא היה עושה איתי תנאי, רק עד הגשר אני הולך.

אבל כוח ומרץ ושמחת חיים למפגשים עם הליטאים תמיד היה לו. אהבו מאוד לשתות, לאכול דג מלוח ולשיר, נפגשו על בסיס קבוע, הם שמרו על קשר מאוד מיוחד וחברי עם הליטאים, היום אני מבינה שזו הייתה חברות מאוד חזקה. אין ספק שהשתייה והדג מלוח היו מפיגים את העייפות.

אגב בבית דיברו יידיש, וגם החברים בינהם היו מדברים יידיש.

והיום אני יודעת להגיד שהצריף שלנו היה הדבר הכי מיוחד, פנינה אמיתית.

אגב לאבא היה אח בקיבוץ דפנה שגם הוא בנה לעצמו בית קטן מבטון בפינה ליד הדן.

עוזי גל היה מאומץ אצלנו, אמא מספרת שמספר פעמים הוא בקש מאמא שתכין עוגה ושנפנה את הצריף לישיבות סודיות, זה היה בתקופה שעוזי תכנן את התת מקלע.