משה בן שאול
נולד ב-1913 ברומניה. עלה ארצה ב-1934. ליגור הגיע בשנת 1940. היה בנוטרות ובפלמ"ח. עבד שנים אחדות במטבח, בחדר הצלחות, ואולי פה ושם בעוד מקום כלשהו. אבל רוב שנותיו ביגור עשה כפועל ייצור בבית-החרושת "לגין".
אלה הפרטים הביוגרפיים המעטים שיש לנו על חייו של בן שאול, כי גלמוד וערירי היה האיש ללא קרוב וגואל, ללא משפחה וללא חברים קרובים וידידים. בודד וסגור בפינתו, אבל לא מנותק מן החיים הסובבים אותו, מן המציאות, בהחלט לא. היפוכו של דבר: איש שאיכפת לו היה בן שאול, והתעניין בכל מה שנעשה בעולם הגדול. עקב והתעניין וקבע עמדה, עמדה נחרצת בשאלות חיינו, בכל התחומים – חברה, כלכלה וחינוך – ובשאלות העומדות ברומו של עולם – בישראל ובעולם. היה משוחח על כך בערנות ומחליף דעות עם חברים, בערנות ובשקיקה, ובעיקר היה מבקר, מבקר ומבקר. איש בעל עמדה לא מתפשרת היה בן שאול ועומד על דעותיו ללא חת. כל ימיו הלך בנתיבו המיוחד, לא נגרר אחרי דעות הרוב. נאמן לאמיתו, דגל ברעיונות שלא היו פופולריים בעיני הרוב הגדול של ציבורנו, כל השנים עד יומו האחרון, נשאר נאמן למפלגתו, למק"י.
והיו תקופות שהיה נותן ביטוי בכתב למחשבותיו. היה מפרסם רשימות ב"יומן יגור" בענייני משק, חברה ואף חינוך. פועל מצויין היה, כך מעידים עליו חבריו לעבודה ב"לגין". אחראי מאוד ורציני. מחמיר עם עצמו הרבה ועובד למעלה מכוחותיו. וגם איש משכיל, מאוד, קרא הרבה. היה אומר על עצמו שהוא אוטודידקט. רכש הרבה ספרים. כמעט את כל תקציבו האישי הוציא למטרה זו.
בדרך-כלל לא ידע מחלות, דומה שתיקו במרפאה היה ריק, אבל לאחרונה נפל פתאם למשכב, אושפז ולא קם עוד. אור ליום שלישי הוציא נשמתו.
חמישים שנה ושנה התהלך בן שאול בתוכנו ערירי. צנוע בפינתו וכך גם הלך לעולמו. איש ישר היה, איש טוב, היה מבקר הרבה תופעות לא רצויות בחיינו, כי שאף לטוב, לשלמות, לחברה מבוססת על צדק סוציאלי ויושר לב.
הלב נצבט מעצב כי איננו עוד אתנו.
