משה גיציס
בעצם ימי מלחמת העולם השנייה הגיע משה ליגור, וחי בתוכנו כשנות דור. ואם כי ידוע היה, שמצב בריאותו התערער בשנים האחרונות – בא מותו הפתאומי כהלם קשה למשפחתו, ולכל מי שהכירו. בן 65 היה במותו.
משה נולד בפלשט אשר בבסרביה להוריו שרה ודב גיציס. היו אלה אנשים נאורים שנתנו לבן נוסף על החינוך היהודי המסורתי – גם השכלה כללית.
ב"ספר יגור" מספר משה על לבטיו ומעשיו של צעיר יהודי בגולה באותן שנים: "…בשנת 1921 התארגנו ראשוני חלוצי רומניה, כולם בני עיירתי. הם שכרו אדמה חקלאית, הקימו אוהלים ועבדו שנה למען התכונן לעלייה. אנו הצעירים היינו מבקרים אצלם וגם עוזרים להם. בערבים היו אוספים אותנו, מספרים על ציונות, על עלייה ועל חיי החלוצים בארץ. בשנת 1924 יצאנו להכשרה, אני ועוד כמה חברים. עזבתי את הבית תוך התנגדות כל המשפחה. הגענו לקישינייב, רחוב בינדרסקי 14, מקום ידוע בתנאים הקשים, שהיה מבחן לכל חלוץ. עמדתי במבחן של חורף קשה, ובקיץ עברתי לחווה חקלאית של החלוץ – "מסדה" – שם הייתי קשור עם ההכשרה 6 שנים בגלל הפסקת העלייה בגזירת פספילדי. בשנת 1931 עליתי ארצה".
בארץ עבד משה בכל מיני עבודות – בסלילת כבישים, בעגלונות במושבה ועוד. הוא היה מראשוני חולון, שם הוא עבד כבנאי. הוא היה מעורה בחיי התנועה בחולון והיה פעיל במפלגה ובמוסדותיה.
ביגור, אליה הגיע עם פנינה חברתו בחיים בתחילת שנות הארבעים – עבד משה כרועה צאן, איש בניין ובמקומות עבודה אחרים. אולם גולת הכותרת היה בשבילו מכון הקיטור – אותו הוא טיפח בנאמנות ובמסירות יוצאים מהכלל. ואכן, הודות לו בעיקר, היה המכון מסודר ביותר. הוא היה איש עבודה, ולא שעה לאזהרות הרופאים. את העבודה מוכרחים לעשות – היה אומר – וללא דחיות.
משה היה איש משפחה מסור ללא גבול לרעייתו, לבנותיו ולמשפחותיהן. כל דאגתו הייתה נתונה להם עד אשר נדם לבו לעד. במה ננחם אותם?
