משה זילברמן
אבא,
אבא נולד בפַצַיֶיב, כפר בחבל ווהלין שבאוקראינה, למשפחה עניה שהאב – פחח. במלחמת העולם הראשונה גורשה כל משפחתו של אבא יחד עם כל יהודי הכפר. הם נדדו להונגריה, משם לאוסטריה. שם חלתה ומתה אמו. עוד לפני סיום המלחמה חזרה המשפחה לפצייב. אביו מצא אשה שניה בעיירת מולדתו – ברסטצ'קה והמשפחה עברה לשם. בשל העוני לא יכלה המשפחה להכניס את אבא לבית הספר היהודי "תרבות" – בו שפת הלימוד הייתה עברית. רק בהיותו בכיתה ג', עקב הצטיינותו בלימודיו ובעזרת ארגון בוגרי בית הספר "תרבות", הוא הועבר לשם ולמד ללא תשלום. עם סיום בית הספר יצא אבא להכשרה בקלוסובה. בשביל כרטיס ארצה, יצא לעבוד כמורה פרטי בכפרים שבסביבת ברסטצ'קה. כשכבר היה לו מספיק כסף, יצא להכשרה נוספת במציוב. כאן התגלתה אצלו מחלת ראיות ממנה סבל מילדות עקב העוני והנדודים, ועלייתו ארצה עוכבה. רק לחצו של בני מהרשק ובעזרת ראשי "החלוץ" הגיע ארצה. כאן הצטרף ליגור ואחרי שלוש שנים הצטרפה גם אמא, אותה הכיר עוד מבית הספר בברסטצ'קה. למרות שמחלתו אסרה עליו עבודה בשמש, עבד אבא 13 שנים בכרם עד אשר ב-1947 תקפה אותו שוב מחלת הראות בצורה קשה מאד. שנה שלמה נאסר עליו להתקרב לבנותיו הקטנות ובמשך שלושה חדשים אף גר בדירה נפרדת ובהסגר מוחלט. עם החלמתו, לאחר נסיון קצר של עבודה ב"תנובה", הגיע לעבודה בלגין, שם עבד כ-40 שנים, עד יום מותו.
בפחחיה בלגין של אז, גילה יונה ז"ל את כישוריו ומינה אותו למזכיר המפעל. שנים רבות היה בהנהלת לגין והיה שותף להחלטות הגורליות של ראשית לגין כבית חרושת, ובמעבר לליינים האוטומטיים. ימי עבודתו עם דב רפופורט זכורים היו לו לטובה באופן מיוחד.
אבא ראה בעבודה ערך עליון ומסירותו לעבודה הייתה בלתי רגילה. גם בימים האחרונים בהיות בריאותו כל כך רופפת, לא ויתר על יום עבודה, וזו החזירה לו והחזיקה אותו.
המשפחה שהקים עם אמא, גם היא תרמה רבות להתמודדותו עם מחלתו ארוכת השנים. ארבעת ילדיו ו-13 נכדיו, העובדה שעד יומו האחרון התרוצצו תינוקות בבית, החזיקה אותו יותר מכל. שפר עליו עולמו בבחירת בת זוג שהייתה משענתו הטובה ביותר. היא תמכה בו במסירות אין קץ והוציאה אותו ממצבים רפואיים רבים שנראו כחסרי סיכוי.
לאבא הייתה אישיות רב-גונית, של איש ספר ושל חבר. מעולם לא ראינו אותו רב עם חבר ולא ידוע לנו שהוא שנא מישהו בחייו. הייתה לו גישה סלחנית וסובלנית לחיים ולאדם באשר הוא אדם.
בני המשפחה