משה זילברמן

אבא נפטר ואיננו ואני, שכל-כך אהבתיו והערצתיו, נשארתי עם עצבות גדולה והרבה גאווה.

גאווה על אבא שהיה יקר ומיוחד, אבא חם, אוהב ומסור למשפחה, מסור עד לא גבול לעבודה.

איש שיחה, עצה ואוהב את ספר הקריאה. מעניק שלווה ורוגע לכל הסובבים,

שלם בדרכו הקיבוצית-תנועתית, אוהב, מכבד ועוזר לזולת.

סבא המתעניין בכל תחומי החיים של נכדיו.

מלווה, מעודד ומלמד

שמח ומברך בכל שמחה ומועד.

השנים האחרונות עברו על אבא בהרבה מכאובים בלילות ובימים

אולם הוא לא נכנע וכל בוקר מיהר לעבודה ב"לגין" – מפעל חייו – שם "שכח" ממכאוביו.

בדאגה ובמסירות מטפלת בו אמא והרבה שנות חיים לאבא הוסיפה.

לא פעם כל בני המשפחה חרדים – אבא נאבק על החיים

ואנחנו תומכים, מעריצים את כוחותיו ואת רצון החיים הגדול והחזק שלו.

אבא וסבא אהוב ונפלא, דוגמא ומופת לכל המשפחה –

ועל כך גאוותי!

בתך האוהבת ומעריצה

ציפה

(נכתב ליום השלושים)

כאשר באתי ליגור, בשנת 1936, כבר מצאתי כאן את משה שעבד אז בכרם.

כרם גדול מאוד היה אז ליגור והשטח הירוק-רענן הזה עשה עלי רושם אדיר. "חלוץ ירוק" הייתי ובקושי התמצאתי במתרחש סביב ואילו משה, אשר רק בשנתיים הקדימני בהגיעו ליגור, שולט היה כבקי ורגיל, תופס מקום מרכזי בענף ועל פיו יישק דבר.

כושר תפיסת הדברים המהירה שלו, הכישרון להתמצא במה שמתרחש סביבו, כושר המנהיגות, הביטחון העצמי, נתינת הטון – כל אלה תכונות הדוחפות את בעליהן אל השורות הראשונות, קדימה. שכן האנשים מבקשים להם משענת, סמכות, אדם שאפשר לסמוך עליו.

כזה ראיתיו בין שורות הגפנים, כזה גם נקרא לקחת חלק בצוות הניהול של מפעל הפחים החדש שיגור הקימה בימים ההם – "הפחחיה" ולימים "לגין" הגדולה.

תכונה נוספת שהובילה אותו תמיד אל השורות הראשונות היתה רגש האחריות העמוק שקינן בו, האיכפתיות היתרה כלפי הדברים. כל דבר שצריך היה לעשות לרווחתו של המפעל, חש צורך לעשותו במלוא המסירות, עד תום, עד כלות.

בזה השתייך לאותו דור של חלוצי קלוסובה שפעלו בהרגשה כי ההיסטוריה היהודית הטילה עליהם משימה כבירה של בניין מעמד פועלים החי חיי קומונה בארצו הנבנית. היתה להם ההרגשה כי הם האחראים להגשמת חזון זה ועליהם להביא את הגאולה לעולם היהודי.

מה שבעיניי קסם ביותר באישיותו של משה היו האמת, הצדק ויושר הלב. לא פגשתי בחיי רבים שתכונות אלה היו נר לרגליהם ולפיהן כיוונו מעשיהם, אנשים אשר ה"הן" שלהם – הן, וה"לאו" – לאו.

משה הירבה לקרוא ספרים. נמנה עם החברים הנאמנים והמסורים של החוג האזורי לספרות, הקפיד להתמיד והשתדל לא לפסוח על אף פגישה. תאב דעת היה, מהוותיקים שבין חברי החוג.

איש שיחה נעים ומלבב היה. ביקור בביתם של הזילברמנים הסב לי תמיד שמחה וסיפוק.

מה חבל שפתיל חייו נקפד והוא עוד במיטב בהירות שכלו וברצון עז לפעול, לעשות כדרכו תמיד.

חבל, מה חבל שבימיו האחרונים ידע כה הרבה סבל. למעשה, רוב ימיו ידע סבל וחולי, אלא שהתגבר ברצון נחוש לעשות את המוטל עליו, למען החברה ולמען המשפחה אשר כה אהב.

שרגא ריקליס

(ליום השלושים)

כן גלי החמוד. אמנם הינך חייל בישראל.

תוך זמן קצר אתה תהיה לא רק הנכד שלנו אלא גם חבר שלנו לתנועת העבודה, לדרך חיים בה אנו, סבתא וסבא שלך, חיים כבר כמעט 50 שנה, ואתה עומד להצטרף אלינו כחבר שווה זכויות וחובות אחרי 18 שנות לימוד וחינוך…

גלי, רק בערב שבת האחרון אמא שלך סיפרה לנו בטלפון שביום ב' אתה עומד למסור את בחינת הבגרות האחרונה שלך. כמובן שאיחלנו לך הצלחה ואנו סבורים שכל הבחינות שלך היו פחות או יותר מוצלחות, אולם באמת לא מידת הצלחתן היא הקובעת – אם כי אין להכחיש שהיא מוסיפה מין רובד נוסף של שמחה או גאווה – אולם עצם העובדה שהנה נכדך הראשון סיים 18 שנות לימוד וחינוך התואמים, פחות או יותר, את השקפות חייך אתה, מאז שהיית עדיין "צוציק", בערך לפני 60 שנה, ממלאת אותך מין הרגשת סיפוק שאיני מסוגל אולי להסביר או לבטא אותה נכון – אולם האמת היא שאנו התרגשנו ועדיין אני מרוגש בעת כתיבת מילים אלו אליך.

וכאן, גלי, המקום והזמן לאחל לך כל טוב.

התקופה או דרך החיים בה אתה מתחיל עתה תהיה שונה שינוי חד מזו שחיית 18 שנים, ואנו מאחלים לך ומקווים שתתמודד ותעמוד בה בכבוד, אולי עם לבטים לא קלים, אולם עד כה לא נמצאה שום דרך חיים אחרת צודקת, מעניינת, שוויונית פחות או יותר, משום שלא יתכן כנראה שוויון מוחלט בלי לבטים, מאבקים וקשיים.

יולי 1983

אני כותב לך מכתב אחרון אשר לא יגיע ליעדו.

מאז שהייתי ילד הייתי מביט בתמונה של משפחתך בעיירה, במזרח אירופה, והבנתי שקיים אצלך עולם שלם שאני פשוט לא מכיר ולא יודע, עולם נסתר מהבנתי שבוודאי עיצב את עולמך ואופייך. אני חש כי עולם זה הוא חלק ממני, בתת ההכרה, אולם אני לא מכירו.

היית בשבילי המייצג של אותו דור אשר אני כה מעריך, אותם אנשים אשר קמו ועלו ארצה כנגד כל הסיכויים.

חבל, חבל מאוד שכל-כך הרבה דברים נודעו לי רק לאחר מותך.

סבא, רציתי לשאול הכיצד זה אדם שומר על צלילות דעתו וראשו כאשר גופו כבר מזמן הגיע לסוף הדרך.

מאיפה שאבת את הכוח להמשיך ולהפעיל את ראשך? אני מניח שהתשובה טמונה אי שם באותו חלק נסתר אשר עליו כבר דיברתי… מי יתן וכולנו נגיע לגילך ונהיה מוקפים במשפחה כה גדולה וענפה אשר נטועה ברגליה עמוק באדמת הארץ אך ראשה בעננים.

גם כאשר קשה מבחינה פיזית, תמיד ידעתי שהראש הוא איבר המפתח. לא הרגל הכואבת ולא השרירים הכואבים כי אם הרוח והנפש הם אשר ימשיכו להוליכני קדימה.

אם הייתי צריך להצביע על מקור תפיסתי זה, הייתי מכוון את האצבע אליך.

סבא, האביב מגיע, הפריחה בעיצומה והחיים ממשיכים להם במסלול הקבוע. רק אתה הלכת לך, הלכת, אולם השארת אותנו באמצע העשייה, ממשיכים קדימה, כל אחד לעבר מטרותיו, וביחד לקראת המטרות המשותפות.

בכולנו טמון אותו חלק מעולמך אשר לא היכרנו אך הרגשנו.

זהו, תמו המילים ונשארו הזכרונות.

אותם זכרונות נזכור עד אחרון ימינו ואותם נעביר לדורות הבאים כדי שיזכרו גם הם.

שלך, נכדך הראשון

גלי מיכאלי

(ליום השלושים)