בשנת 1923 הגעתי עם הורי מאודסה ללוצק, שנמצאה אז תחת שלטון הפולנים. ידעתי רוסית ונכנסתי ללמוד בגימנסיה הרוסית שהיתה בעיר. באחד הימים הופיעה כתובת על הקיר: "הכה ביהודים – והצל את רוסיה". התקוממתי. תקפתי את עושי המעשה והוטל עלי עונש. אז התחלתי להרגיש מהי זרות יהודית בין ה"גויים". שאלתי: "למה אין ליהודים בית משלהם?"!… עד אז לא ידעתי דבר על ארץ-ישראל, וכל עניין הציונות היה רחוק ממני.
באחד הימים עברתי ברחוב וראיתי קבוצת צעירים יהודים, תלמידי גימנסיות, כשהם עובדים בחטיבת עצים, עבודה ש"גויים" היו עושים בה. שאלתי בתימהון: "מה זה?" – השיבו לי שאלה הם חלוצים. מיד הצטרפתי גם אני ל"החלוץ" ויצאתי עם כל החברים לעבודה בחטיבת עצים, ונתתי את ידי לקבוצת החברים שהחליטו לעבור להכשרה חקלאית. התקשרנו עם איש יהודי במקום, בעל חוה חקלאית, וממנו קיבלנו כ-10 דונם קרקע. עברנו לגור שם באורווה והתחלנו לחרוש ולזרוע ירקות והתקיימנו מעבודתנו. מגמתנו היתה לעלות לארץ ולהצטרף לקבוצה קטנה. בעיר הכירו אותנו כאנשי ההכשרה החלוצית.
בסוף שנת 1926 נפסקה העליה לארץ ואף החלה ירידה. אחדים מחברינו עלו, אך היו מהם שגם ירדו. חברים אחדים נשרו וחזרו לביתם… נשארתי בחוה לבדי. בהיותי יחידי יצא לי שֵם – "דער משוגענער חלוץ" (החלוץ המטורף). הורי התביישו בי והתנכרו אלי. כאשר הייתי נוסע בעגלה ברחוב והורי באו מולי – היו פונים לעבר השני של הרחוב כדי שלא יפגשוני. למרות הכל התעקשתי והמשכתי.
– – –
פעם באה חוּמה חיוּת לבקר בלוצק. היא שמעה שיש עוד בעירנו גרעין של כ-6 חלוצים השואפים לעלות לארץ, ונפגשה איתנו. היא סיפרה לנו על קיבוץ קלוסובה, המכשיר אנשים לעבודות חציבה וכבישים בא"י, והדגישה שזה קיבוץ קבוע ולא הכשרה עונתית, ובו נמצאים ועובדים עד שתהיה אפשרות לעלות לא"י.
החבורה שלנו דגלה בקבוצה קטנה, והיו לנו היסוסים אם קיבוץ קלוסובה הוא המקום המתאים לנו. אך לאחר ששמענו מחוּמה שבקלוסובה נמצאים אנשים מעטים ודרושה מיד תוספת של אנשים, החלטנו לצאת לעזרה לקלוסובה לחודשים אחדים.
באנו לקלוסובה בשנת 1927 כזמניים, אך מפי החברים במקום היינו שומעים יום-יום: זהו הבית שלנו, פה קיבוץ קבוע – פה נהיה עד שנעלה לארץ. בינתיים לא היתה עליה כלל. החליטו אז לקרוא לחברים, שהיו קודם בקלוסובה, שיחזרו, ולהישאר במקום עד לעלייה. אני לא קיבלתי דרך זו וחזרתי הביתה, ללוצק. בימים המעטים שעשיתי אז בעירי התחוללה תמורה בנפשי. משעה לשעה גברה בי ההכרה שהם, שם, צודקים ולא אני, ודרכם היא הדרך הנכונה. כעבור שלושה ימים חזרתי לקלוסובה.
החברים בקיבוץ קיבלו אותי יפה, כאילו לא קרה דבר, אך בי עצמי עוד שלטה ההרגשה שאני נמצא כאן מחוסר ברירה. הַרגַשתי השתנתה לגמרי בגלל מעשה שהיה: נסעתי פעם לחופשה קצרה הביתה, בעניין פרטי, ומהרשק מסר לי סכום כסף לשלם חוב של הקיבוץ באחת החנויות בסארני. עברתי שם את פסי הרכבת בדרך לעיר, ולפתע אני בודק בכיסים שלי ורואה שהכסף איננו. במקום להמשיך ולנסוע ללוצק – חזרתי מיד לקלוסובה וסיפרתי למהרשק על המקרה שקרה לי, וכי אסע הביתה ואקח כסף מהורי ואחזיר לקיבוץ את האבידה. מהרשק התבונן בי ברוגזה ואמר: "אל תדבר ככה. אל תיקח כסף מההורים; כאן הבית שלך והאבידה היא שלנו".
בו ביום שוב יצאתי ללוצק, לבית הורי, וכשהגעתי לסארני החלטתי לרדת ולעבור עוד פעם במקום שבו עברתי בבוקר – והנה מונחת חבילת הכסף בין פסי הרכבת. שוב חזרתי לקלוסובה. מהרשק שמח מאוד, ואף כי היו אז במקום כ-80 חברים, לא סיפר לאיש על מה שקרה. אז התחלתי להרגיש מה זה קיבוץ קבוע, וידעתי ללא צל של ספק: כ א ן – ב י ת י ! . . .
משה זמיר (זומין)
יגור, ספטמבר 1975
ספר קלוסובה, עמ' 44
