משה מרזל
משה נולד באפריל 1909 בעיירה לאנצוט שבפולין. בן בכור למשפחה בת חמישה ילדים. כבר בגיל צעיר נרתם לפעילות תנועתית והקדיש עצמו לרעיון הציוני. משה היה חלוץ במובן השלם של המילה. היה בין מקימי תנועת "דרור" בלבוב ובמקומות אחרים בגליציה.
בשנת 1933 הכיר את דבורה ובשנת 1935 עלו יחד לארץ, לקיבוץ תל יוסף, במגמה ליצור קיבוץ חדש, שיקלוט את העליה מתנועת "דרור". בשנת 1936 הוחלט על ידי מזכירות הקיבוץ להקים קיבוץ חדש בעתלית. יחד עם עוד שלושה חברים, הגשימו דבורה ומשה הלכה למעשה את ערכי היצירה החדשה בארץ וייסדו את קיבוץ עין-הים, עין-כרמל של היום. לתוך תנאי החיים הקשים של הימים ההם נולדה בתם הבכורה. היות ובאותה שנה הגיעה עליה גדולה והקיבוץ הקטן התרחב, הוחלט לקרוא לבת הראשונה – עליה. משה היה פעיל מאוד ושימש בתפקידים מרכזיים. בהיותו גזבר יצר קשרים עם גזבר יגור והמשפחה הקטנה החליטה לעבור ליגור, כדי שעליה תגדל בחברת ילדים. ביגור המשיך משה לממש את דרכו החלוצית. בדרכו השקטה והצנועה השתלב בעבודות שונות: בכרם, במחסן התבואות, שימש כאקונום, היה בין הראשונים שעבדו בלגין והשתתף גם בועד הנהלת המפעל. לאחר מכן עבד גם במפעלי "מילואות" ב"מילובר".
במשך השנים נולדו הבנים אורי, איתמר ואבינועם. משה היה אבא טוב במלוא משמעות המילה. מסור, דואג, אוהב, בשקט, לפי דרכו. לימים התרחבה המשפחה, נוספו נכדים ונינים שהיו מקור של תקוה ואהבה.
השינויים שחלו במדינה ובקיבוץ לא היו קלים למשה. המציאות, המשפחה וכוח ההגיון נתנו לו אפשרות להתמודד עם שינויי הזמן. את האידיאלים החלוציים של העבר לא היה מחליף בדרך אחרת.
בשנים האחרונות סבל משה מבעיות בריאות אשר הגבילו אותו לדלת אמות הבית. למרות זאת המשיך להתעניין בנעשה בקיבוץ, בארץ ובעולם. עד שבאו שלושת החדשים האחרונים בחייו, שלמרבה הצער והכאב, השגי הרפואה והקדמה לא יכלו להקל על סבלו עד לרגעיו האחרונים.
משה היה כמו סלע רך. איש מחשבה, עקרונות, אידיאלים וערכים, עם לב זהב, חיוך אוהב אדם ואצילות נפש. אבא טוב וסבא כמו שסבא צריך להיות. סבא יפה, סבא מושלם.
כל מה שעשה, בשקט ובצנעה עשה. אדם של איזון בין הקושי לתקוה, אדם שמעורר אהבה.
תנוח נשמתך, משה, ואנחנו נשמור על זכרך.
