משה קרדוש

קשה לעבור לסדר חיי היום-יום מבלי להתעכב קצת על דמותו, אופיו ונפשו של חברנו משה קרדוש, אשר חי בתוכנו בשקט וצניעות, וכך גם הלך מאיתנו לעולמים.

מעטים מאיתנו הכירוהו, אולם מי שנמצא במחיצתו מעט שבמעט לא יוכל לשכוח אותו, כי בעל נפש רב-אוצרות היה זה האיש מ ש ה.

עם בואו למשק נשלח, יחד עם רבים אחרים מחבריו לעליה, אלינו, לגן-הירק. כולם חדשים היו, וכרגיל – "ירוקים", זהירים, לא בטוחים בשפה, במשק ובעבודה. אך הוא, מ ש ה, המבוגר בכולם, התבלט מיד במרצו, כנותו, גישתו הרצינית והאחראית לעבודה. כולנו הרגשנו כי לא בכוח פיזי עובד האיש הזה, אלא כוח מסוג אחר, יותר יקר. כוח רוחני-מצפוני פועל בו.

רחשי נפש האדם – לא תמיד הם נמסרים בביטוי חיצוני, במילים, בחינת פה לפה יביע אומר, או בכתיבה, בעט. יש וזה מתבטא במבט-עין חם, בחיוך לבבי, בגישה ויחס. ולזה זכה משה ז"ל במשך כל השנים המעטות שחי איתנו.

ותשמש דמותו כסמל לעדנה, מצפון ומוסר.

יהודית

יומן ליום השלושים

4.5.1950

לא קל לתאר במילים את כאבנו כי רב הוא בהיפרדנו היום ממך, חברנו משה. בראש מורכן, בלב אבֵל הננו עומדים לפני קברך ונפשנו לא תדע מרגוע ונוחם, כי במיטב שנותיך נקפד פתיל חייך, בעקב התלאות שבאו עליך בימי צרה ומצוקה, בימי שלוט הפאשיזם הברברי שלטון בלי מצרים בארץ ממנה באנו.

עטופי יגון הננו מלווים אותך למנוחת עולמים, צועדים דמומים אחר ארונך המובל בינות גפנים מלבלבות; הנוף כה שוקט ורוגע מסביב, מלא אור ורננה, והלב מתכווץ בהיצמד העין לאותו בד שחור המכסה את ארונך, בידעו שזאת היא דרכך האחרונה בכברת אדמה זו, ובזכרו שכה מעט זכית להלך על רגבים מתוקים אלה, רגבי אדמת המכורה….

זוכרים אנו איך הגעת להכשרה בחוץ-לארץ. באיזה מרץ ניסית לשכוח ולהשכיח את הזוועות שעברו עלינו, במידה שהם ניתנים לשיכחה. מתוך איזו חדוות יצירה ללא גבול התחלת לבנות את חייך על החורבות. היית בין הראשונים בעבודה ובחיים החברותיים.

והנה בא יום העליה ארצה. מה רבה היתה שמחתך אז, ביום התגשמות חלומנו, חלום העליה הנכספת. המחלה שהכריעתך היום קיננה בלבך כבר אז, אבל אתה השתדלת להתגבר עליה ולשכוח ולשמוח, כי לזה היום קיווינו לו. וכמה שמחת איתנו יחד עת הגענו לחופי הארץ, וחיפה עטורת הוד הכרמל נגלתה לעינינו באופק. בין הראשונים היית בשורות שהתייצבו להדוף את התקפותיהם של הקלגסים הבריטיים על המעפילים. התקפות חוזרות ונישנות, עד שפצצות הגז הכריעו אותנו ונלקחנו לקפריסין.

ובאִי הגירוש, בתוך הייאוש הכללי אתה, משה, היית מנחם אותנו ומעודד. היית מהלך בתוכנו והאימרה "לא נסבול הרבה זמן" שגורה על פיך. וכל-כך מאושר היית עת החזקת בזרועותיך את בתך הקטנה באומרך: ה י א נותנת לי כוח להתגבר על הכל.

וזוכרים אנו את הימים הראשונים במשק, איך השתדלת להחזיק מעמד בעבודה בכל מקום אליו נשלחת. איך נלחמת נגד המחלה, שהלכה הלוך והשתלט עליך. כמה השתדלת לא לגלות את מכאוביך. הידקת את שיניך וצעדת בתלם קדימה….

נפרדת מאיתנו לנצח, חברנו מ ש ה, ולנצח נצרור בזיכרוננו את דמותך היקרה, את טוב לבך ויושר מצפונך, את יחסך החם והלבבי לזולת, את נפשך הטהורה והעדינה, את סבר פניך וחיוכך הטוב והסלחני.

יהא זכרך ברוך!

חבריך.

יומן ליום השלושים

4.5.1950