משה שוק

משה שוֹק – קורות חיים

[פרטים אישיים + תמונה נשלחו לאתר ההנצחה ללוחם היהודי בגבעת התחמושת, ב-6.10.2009]

נולד: 15.9.1918 (יום כיפור)

מקום הולדתו: צ'נסטוחוב – פולין

שם האב: אברהם

שם האם: פרל

עלה לארץ: 1948

הצטרף לקיבוץ יגור: 19.8.1948

נפטר: 13.3.1999

משה היה ילד יחיד למשפחה דתית. אבא שלו נפטר בגיל 21, כך שמשה לא הכיר אותו. אמו ילדה אותו בגיל 16.

משה זוכר כמה נקודות חשובות מהילדות שלו:

– הוא זוכר שבמרתף הבית היה בור עם זהב (של אמא שלו).

– לא היתה לו מסיבת בר-מצוה. שמו עליו "תפילין" והוא קיבל עוגה בבית הכנסת.

– הוא למד בבית-ספר עממי ומסחרי. מעולם לא רכש לו מקצוע.

– היה מאוד פעיל כיהודי בקבוצת "לוחמי הגיטאות".

זיכרונות מתקופת מלחמת העולם השניה

משה שירת בסדיר בצבא הפולני ונלחם נגד הגרמנים. מי שלא התגייס קיבל עונש מוות.

הוא נפל פעמיים בשבי: בפעם הראשונה הצליח לברוח, אבל נתפס וישב כמה שנים. הפעם השניה היתה אחרי המלחמה, כשהגרמנים הזמינו את כל הבחורים שהשתתפו במלחמה לישיבה. משה הבין שזה לא "מריח" טוב לכן ברח אבל נתפס שוב.

משה זוכר שכשישב בשבי היו סתם כך יורים בכולם. גם בו ירו. הוא נפל לבוץ וחפר לעצמו בור להסתתר בו.

הוא גם זוכר שנסע ברכב עם חיילים ובדרך ראו הרבה אימהות עם ילדים. משה גייס את כל מנות הקרב של החיילים היהודיים שהיו איתו (בצבא הפולני) ונתן את האוכל לאימהות.

אחרי הצבא

משה היה מאוד פעיל ב"לוחמי הגיטאות". הוא היה המזכיר של "לוחמי הגיטאות" בעיר שלו, צ'נסטוחוב. הוא ביקר בכל מחנות הריכוז ועזר להרבה אנשים למצוא את יקיריהם ואת השורשים שלהם.

אמא של משה מתה בגיל 32 במחנה השמדה, כשהוא היה בן 16.

ב-1948, כשהיה בן 30, עלה ארצה עם קבוצת "לוחמי הגיטאות". הם נכנסו לארץ בצורה לא חוקית וללא מסמכים. הבריטים עשו בעיות, אבל אדם שהכיר אותו עוד בפולין הצליח לשכנע את הבריטים להשאיר את משה בארץ. הוא נשלח ע"י הסוכנות לקיבוץ אפק, אבל לא נשאר שם. במשך כמה שנים עבד בבית-חולים עם ילדים מפולין שהיו בחוות הכשרה. כשהיה בחיפה פגש ידידים מפולין שגרו ביגור, והם הביאו אותו ליגור.

משה, שהיה אדם בודד, ללא משפחה, ריכז במשך הרבה שנים את חדר האוכל ביגור. הוא אהב מאוד ילדים ותמיד היה קונה מכספו סוכריות ("משה עם הסוכריות" כך כינו אותו הילדים) וחילק לילדים שביקשו את קרבתו.

משה היה איש שהסתפק במועט ואהב את כולם. היה רגיש לישראל ולעזרה ליהודים.

בקשתו האחרונה היתה להיקבר בסוביבור – בקשה שלא יכולה היתה להתמלא, והוא נקבר ביגור.

[מתוך ראיון עם משה שערכה שרה ורדי, אוגוסט 1997]

נוֹדֵד אָדָם לְבַדוֹ בַּמִדְבָּר וּפָנָיו אֶל הַגְּאוּלָה,

אַך לִבּוֹ מֵת בְּקִרְבּוֹ.

הוּא רוֹאֶה לְפָנָיו אֶת עֲמוּד הָאֵשׁ וְצַחְנַת

עַמוּד הֶעָשָׁן בְּאַפּוֹ.

לְבָדוֹ נוֹתָר בַּישִׁימוֹן, יָתוֹם מֵאֱלוֹהִים וְאָדָם,

אֶחָד מֵעִיר אֶחָד מִמִשְׁפָּחָה.

כּל אֶחָיו וְרֵעָיו הָיוּ לְאֵפֶר שָׁם בְּחֵשְׁכַּת

אָרְצוֹת הַבָּכָא.

הָלוֹך יֵלֶך וּבָכֹה, נוֹשֵא כִּגְזֵרָה אֶת אַשְׁמַת

הַנוֹתָרִים בַּחַיִים.

שְׂפָתָיו חֲתוּמוֹת עַל סִיפּוּרוֹ הָנוֹרָא וְעַל נַפְשׁוֹ

הַשְׁסוּעָה לִקְרָעִים.

רַגְלָיו חוֹצוֹת אֶת הָיַרְדֵן אַך הוּא נִשְׁאָר עַל

הַר נְבוֹ,

בְּגוּפוֹ הוּא מַגּיעַ אֶל הָאָרֶץ הַמוּבְטַחַת וְאֵלֶיה

לא יָבוֹא.

הַניִחוּנִי כָּאן, הוּא אוֹמֵר, אַל תַצִיבוּ לִי יָד וָשֵׁם

כַּאֲשֶׁר אֶסְתַלֵק,

אֶהיה כְּמוֹ אֶחָי וְרֵעַי שֶׁאָבְדוּ בַּמִדְבַּר מִידֵי עַוְולֹת

בְּנֵי עֲמָלֵק.

וְאֵין לָהֶם קֶבֶר לִפְקוֹד אוֹתוֹ, לְהַנִיחַ עָלַיו אֶבֶן

אוֹ זֵר.

הַנִיחוּנִי לְהיוֹת שׁוּב עִם אֶחָי וְרֵעַי, הִנֵה אֲנִי שָׁב

הִנֵה אֲנִי חוֹזֵר.

הַשֶׁמֶש שׁוֹקַעַת עִם עֶרֶב, צֵל נוֹפֵל עַל פִּסְגַת

הַר נְבוֹ,

מִנֶגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְאֵלֶיהָ

לא תָּבוֹא.

בני שילה

[נכתב בעקבות בקשתו של משה שוק שלא להקים

מצבה על קברו]