נחום אבני
נחום נולד בשנות השלושים, שנותיו הראשונות של קיבוץ יגור. ב-1942, זמן מלחמת העולם השנייה, נהרג אביו בתאונת דרכים, ואמו נשארה מטופלת בשני ילדים קטנים, נחום ואחותו הצעירה יעל. במלחמת העצמאות, כאשר נחום ובני כיתתו צעירים עדיין מלהתגייס, אך מבוגרים דיים כדי להבין את המתרחש, מפסיק נחום את לימודיו והולך, בניגוד לדעת מחנכיו, לעבוד בדיר יום ולילה. זו הייתה תרומתו למאמץ העיקש של הישוב. כאשר מתגייס נחום לצבא בשנת 1950, מלחמת השחרור כבר הסתיימה ומלחמה אחרת מתחילה – מלחמת סיני. נחום שירת במהלכה כקצין השומר על טוהר הנשק ומוסר הלחימה. במהלך שנות ה-60 יצא נחום לשליחות באלג'יר מטעם הסוכנות היהודית. בשקט ובצנעה ובתנאים קשים של מלחמת אזרחים, עמל נחום על הבאת עולים מארץ זרה לישראל. לאחר תום פעילותו חוזר נחום הביתה, וידו בכל עשייה נדרשת. בשקט ובסבלנות הוא קולט עלייה מכל קצוות תבל, ומקדיש לכך את כל כוחו ומרצו. כל שנותיו הבוגרות נמצא נחום במעגלי העשייה החברתית הציבורית, הן ביגור והן בארץ. אם בתפקידים של ריכוז עבודה, ניהול אלפן ואחריות על מתנדבים הבאים ליגור מכל קצווי עולם. וגם ברפת, במפעל, בחדר-האוכל ובמטבח שלוחה ידו לעזרה. בכל אלה הוא משקיע את "כל הנשמה", תוך אכפתיות ומעורבות שאיננה מפרידה בין צרכי הפרט ויעדי החברה. באותה מסירות וצורך פנימי לתרום לחברה ליווה נחום בשנת 1968 את בני יגור בשנת השירות שעשו באחזקת קיבוץ יד-חנה (סנש), שהתפרק מיושביו ובני יגור לקחו על עצמם להמשיך ולהחזיקו. בשנת 1970 הצטרף נחום ל"נמרים" – קצינים שהתנדבו לעזור לחיילים בתעלה להחזיק בקו המוצבים – "קו בר-לב" בעת ההפגזות הקשות.
בתחילת שנות ה-70, במסגרת הרחבת השכלתו, יצא נחום לסמינר הדו-שנתי באפעל בכדי להשתלם במדעי הרוח והחברה. שם פגש נחום לראשונה את דינה, אשתו לעתיד. עם שוך קרבות מלחמת יום הכיפורים נשא נחום לאישה את דינה וביחד הקימו את ביתם ביגור והולידו את ארבעת ילדיהם – קרן, כרמית ארז וירין.
בשנת 1983 שוב מעמיד נחום את מרצו וניסיונו לטובת התק"ם, לגיוס משפחות מקיבוצים ותיקים ומבוססים לעזרת קיבוצים חדשים וקטנים. באותה תקופה חלה במחלת עיניים קשה וראייתו נפגעה קשות. אך מוגבלות זו לא מנעה ממנו להמשיך ולתפקד כאדם בריא ללא מגבלות ואף יותר מכך.
משנת 1993 ועד למותו, הוביל נחום במסירות ונאמנות את פרוייקט "בית ראשון במולדת" ביגור. נחום סייע לעולים החדשים לבנות את ביתם החדש בישראל. הוא היה אחראי לכל הכרוך בקליטתם – החל מסידורים ארגוניים וטכניים ועד התמיכה, העידוד, היחס החם והמסירות ללא גבולות שהקלו על קליטתם של העולים במסגרת הקיבוץ בפרט ובארץ בכלל.
בשנת 1997 לאחר שהתגלתה בראשונה מחלת הסרטן בגופו, המשיך נחום בעבודתו, כאילו דבר לא עמד בדרכו. מעבר לעבודתו ב"בית ראשון במולדת" הוא החליט לקחת על עצמו בהתנדבות גם את הטיפול בענייני תיקון ואחזקת המקררים בקיבוץ מתוך רצון אמיתי לעזור לחברים בקיבוץ. בנוסף לכך המשיך נחום להתריע על כל עוול חברתי שצץ ועלה בחברתנו הדינאמית והמשתנה מתוך אמונה כנה ואמיתית בקיומו של צדק חברתי.
בחצי השנה האחרונה נאבק נחום בגבורה במחלת הסרטן שתקפה אותו בשנית. עד רגעיו האחרונים המשיך להיות מעורב בכל המתרחש, הן ב"בית ראשון במולדת" והן בטיפול בענייני מקררים. הוא התעקש לשמור על קשר הדוק עם ממלאי מקומו. בצלילות דעת וכוח חיות בלתי נלאה המשיך לטפל בבעיותיהם השונות של החברים (לעיתים היה קם ממיטת חוליו וצועד במרץ לעבר מחסן המקררים).
נחום לא איבד תקווה לרגע, הוא נאחז בחיים עד לנשימתו האחרונה כשהוא מוקף באהבה ותמיכה של בני משפחתו.
