נחמה וולק

לאמא שלי היה קשה מאוד להיפרד.

לאורך כל חייה עברה פרידות שהיו קשות לה, כל פרידה לקחה ממנה משהו.

אמא עזבה בליטא משפחה גדולה וחמה – אמא, אבא ואחים גדולים. היא היתה האחות הקטנה שגדלה אהובה ומפונקת. ילדותה עברה עליה באושר. בגיל צעיר התחילה ללכת ל"נוער החלוץ", בתחילה יותר כמפגש חברתי. עם הזמן נשאבה לתוך פעילות "החלוץ", הכירה את אבא והם החליטו לעלות לארץ. הפרידה ממשפחתה והגעגועים היו לה קשים ביותר. תמיד אהבה לספר לנו, בעיקר לנכדים, על ילדותה המאושרת בליטא. לאחר זמן לא רב איבדה אמא את הקשר עם כל משפחתה. מאוחר יותר נודע לה שכל משפחתה נספתה בשואה. רק אמא ואחיה הרי נשארו מכל המשפחה הגדולה. הם היו מאוד קשורים, נאחזו זה בזו וכך יכלו לשרוד את הטרגדיה הנוראה…

– – –

אמא היתה יושבת-בית, בניגוד לאבא, שאהב להסתובב בין החברים, לסדר עניינים, לקפוץ למחלבה ולראות שהכל בסדר. אמא, בביתה, אהבה לסרוג את כל סוגי הסריגה: סוודרים, כובעים, כפפות אצבע, נעלי-בית מצמר ומפיות שולחן. אמא אהבה לתפור… אהבה פרחים. כשרציתי לשמח את אמא הייתי מביא לה פרחים מההר.

אמא אהבה לבשל ולאפות. תמיד היתה בבית ריבה מתוצרת עצמית שקראו לה "ורניה", אוזני המן בפורים, סופגניות ולביבות בחנוכה ועוגיות מעשה ידיה כל השנה. אבא היה זה שתמיד ידע הכל יותר טוב וסידר את כל העניינים. כל החברים שלהם היו דרך הקשרים של אבא.

אמא היתה קשורה מאוד לאבא. בשלב מסויים הם עבדו יחד במחלבה. העבודה היתה קשה אבל לאמא, שכל-כך אהבה להיות עם אבא, היה טוב בעבודה זו.

– – –

לאחר מותו של אבא ראתה אמא את עצמה מגוייסת לשמור על משפחתה, להמשיך לשמור על הבית, שיהיה לילדים ובעיקר לנכדים נעים לבוא אליו. כשעברה סוף-סוף לשיכון ותיקים היא מאוד אהבה את דירתה החדשה. השכנים, בוניה ויעקב סנרסקי עזרו לה מאוד. אמא ובוניה היו חברות בלב ונפש והדלתות בשתי הדירות תמיד היו פתוחות. בבית החדש היה מטבח מסודר, חדרים גדולים ונוף נהדר אל ההר המלא בפרחים. אמא תמיד שמחה שבאנו לבקר… תמיד חזרה בסיפוריה על ימי ילדותה המאושרים בליטא…

– – –

אמא עבדה בטובופלסט עם קבוצת חברים בני גילה. המפגש החברתי וחשיבות עבודתה במפעל נתנו לה הרגשה טובה… כשיצאה מטובופלסט השתלבה באגרטל, שם עסקה בעבודות-יד יצירתיות, חזרה לסריגה ולרקמה שתמיד אהבה. תמיד ציינה את היחס החם וההערכה שקיבלה שם…

– – –

אמ נחלשה מאוד והיתה צריכה לעבור לבית אחוה. פרידה מהבית שכל-כך אהבה, פרידה מהגינה בחזית ממנה היתה קוטפת כל יום שישי פרחים לצנצנת, פרידה מהשבילים שהובילו תמיד אל הבית, פרידה מהעצמאות, מהפרטיות, ופרידה מהיכולת לקבל ולארח את הילדים בכל סוף שבוע.

פרידה אחת גדולה, מתמשכת וכואבת…

אמא שלנו התגעגעה תמיד לביתה שלה ולא השלימה עם המעבר.

אמא לא רצתה להיפרד מהחיים. גם כשהיתה מאוד חלשה ישבה וחיכתה לביקורים שלנו. בפעם האחרונה בה ראיתי ניצוץ של אושר על פניה היה הביקור של בלי נכדתה עם הנין הפעוט שלי. סבתא, אמא שלנו, אחזה אותו בידיה…

בנך, ישראל

בחוברת לזכרה

הזיכרון לוקח אותי רחוק רחוק, למקום חמים ונעים.

אני שוב בת שבע. יום שישי ואנחנו נוסעים לסבתא. סופי השבוע אצל סבתא הם הימים המאושרים ביותר בשבוע. הגענו. הילי ואני רצות פנימה בהתרגשות. חיבוקים, נשיקות והרבה אהבה. מיד אנחנו פונות אל הארון בסלון ופותחות את הקופסה המוזהבת, שבה תמיד יש כל מיני ממתקים. סבתא אף פעם לא אומרת לא. תמיד היא דואגת שבקופסה יהיה מבחר נאה. אחר-כך ישר לארון הבגדים. בפנים יש ארגז מלא בתחפושות, ומתחתיו יש מגירה מלאה בנעלי לכה מפוארות עם עקבים נמוכים. הילי ואני מתחפשות, מתגנדרות ומעלות הצגות לכל מי שחפץ לראות.

בינתיים סבתא במטבח. היא טורחת ומכינה את ארוחת השבת. בין לבין היא מכבדת אותנו בקרעפלך-עוף שהיא שמה בתנור לכמה דקות, כדי שיהיו פריכים. לאבא היא מטגנת בצל ומגישה לו את זה בסלון. בבוקר שבת אנו קמים וסבתא שוב במטבח. על השולחן פרושה ארוחת בוקר מפוארת, כזו שרק סבתא יכולה להכין. היא מכינה לכולם מיץ עגבניות טרי ובמחבת יש פנקייקים מיוחדים של סבתא. לכל אחד היא מכינה את הביצה בדיוק כמו שהוא אוהב: ביצת עין לאבא, עין הפוכה לאמא, מקושקשת להילי וחביתה בשבילי. כשהיא סוף כל סוף מתיישבת היא מוודאת שכולם אוכלים מהכל, ותמיד דואגת שאנחנו לא אוכלים מספיק…

אחר-כך הולכים לבריכה או לסרט או לטיול. היא תמיד מכינה צידה לדרך, שלא נהיה רעבים. להילי ולי היא מכינה סנדוויצ'ים עם גבינה לבנה וזיתים. היא עומדת במטבח וחותכת את הזיתים אחד אחד…

כשאני חושבת על סבתא אני מוצפת חום ואהבה. אהבה בלי גבולות ובלי תנאים.

איזו סבתא נהדרת היתה לי.

היתה.

קצת קשה לי להאמין.

איזה מזל יש לי בחיים שזכיתי לסבתא כזו מיוחדת ומדהימה.

עכשיו יש הרבה כאב, הרבה דמעות והרבה זיכרונות. המון.

אני שוכבת במיטה והיא יושבת לצידי ומספרת לי כל מיני סיפורים מפרי דמיונה.

אני זוכרת איך היא היתה מרדימה אותי בליטופים ושירי-ערש באידיש… "אוי מיין זיסען מיידלה…"

אני זוכרת אותה רק לפני כמה שבועות מחזיקה את שלי בני, מחבקת ומנשקת אותו.

היא אמרה ששלי יביא את השלום.

אני כל-כך שמחה שהיא הכירה אותו.

אני כל-כך שמחה שהיא היתה סבתא שלי.

סבתא נחמה אהובה ויקרה. ביום ראשון עזבת אותנו והצטרפת לסבא שמואל, אהובך. אולי את מכינה לו עכשיו קרעפלך או לביבות תפוחי-אדמה עם שמנת חמוצה. ואולי סוף סוף את נחה ומישהו אחר דואג לך, מלטף אותך, שר לך שירי ערש באידיש, מחבק ומנשק אותך ברכות ובאהבה. זה מה שמגיע לך.

נכדתך, בלי

בחוברת לזכרה

אמא

זכינו להיות עם אמא מרבית שנותינו, מההתחלה ועד למעמד של "אזרח ותיק".

אמא לא לימדה אותנו להיות נאמנים לדרכים ורעיונות. היא לא לימדה אותנו איך להתגבר על קשיים, מכשולים, כאבים ומגבלות של גיל. גם לא איך "להסתדר" בחיים.

אמא לימדה אותנו, אולי, להיות אדיבים, אך בעיקר לדמיין ולאהוב דברים יפים: צבעים, צורות, תמונות, דמויות, פרחים, טבע, נופים ואנשים. כל זאת לא בעודף רצינות, כי אסור לשכוח את חוש ההומור. לצחוק, להתגלגל מצחוק.

ביטוי לחושים האסתטיים שלה היא מצאה בעבודות-יד. אמא תפרה, סרגה באחת ובשתיים, יצרה בובות לתיאטרון וצעצועים לילדים – אומנות שימושית.

מרבית ימיה עברו עליה כאן, ביגור, בחיק משפחתה וחבריה. כאן הטביעה חותמה, כאילו אין מקום שיותר התאים לה.

משה וולק

בחוברת לזכרה