נחמה וולק

25/05/1914 - 11/01/2004

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ט אייר התרע"ד

תאריך פטירה: י"ז טבת התשס"ד

ארץ לידה: ליטא

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: שמואל וולק

בנים ובנות: ישראל וולק

נחמה וולק

נחמה הלכה לעולמה בשעת לילה חורפי וקודר, בין סיומו של יום חולף לתחילתו של יום חדש. שלוה הייתה נסוכה על פניה כמי שחוזרת הביתה, כפי שאמרה בבוקרו של יומה האחרון, כמי שהולכת לעולם שכולו טוב.
נחמה, בת למשה וצפורה-דבורה, נולדה במאי 1914 בליטא. את קורות חייה היא סיפרה לנכדיה במסגרת עבודת ה"שרשים" של שנת בר-המצוה, והרי הן מסופרות מפיה:
"נולדתי בשנת 1914, בל"ג בעומר, בליטא בעיר טבריג. הייתי בת זקונים למשפחה גדולה בת חמישה אחים וארבע אחיות. כבת זקונים כולם אהבו ופינקו אותי. המשפחה הייתה מסודרת. אבא היה סוחר, לעיתים בעצים, לעיתים בבעלי חיים. בגיל עשר התחלתי ללכת לתנועת נוער חלוצי. למדתי בבית ספר גרמני וכילדה יהודיה סבלנו מאנטישמיות, כך שבעלייה לארץ ראינו את הפתרון והדרך הנכונים. לאחר שנתיים בבית ספר תיכון גמרתי את הלימודים והתמסרתי לתנועת הנוער "החלוץ העובד". בגיל שמונה עשרה יצאתי להכשרה. החיים שם היו קשים מאד לילדה מפונקת כמוני. נאלצנו לעבוד בעבודות קשות והכסף שהרווחנו נכנס לקופה הציבורית. תפקיד ההכשרה היה לחנך לעבודה ולחיי קיבוץ. חיינו חיים חילונים ולמשפחתי שהייתה דתית מאד היה קשה לקבל זאת.
בהכשרה פגשתי את שמואל, שהיה במרכז "החלוץ" ובא לקיבוץ שלנו לראיין חברים ולבדוק האם הם מתאימים ומוכשרים לעלייה לארץ. כעבור זמן מה התחתנו ועלינו לארץ כזוג נשוי ובאנו ליגור.
לי היה קשה ביותר גם להתרגל לחיי הקיבוץ וגם להיות רחוקה ממשפחתי. מכל המשפחה הגדולה, שאבדה בשואה, נשאר לי אח אחד באמריקה, אליו הייתי קשורה, והוא לחץ עלי כל הזמן לעזוב את הארץ החמה והקשה ולהצטרף אליו לאמריקה. הפיתוי היה גדול בגלל הגעגועים למשפחה, אבל כשנולד משה, בני הבכור, התחלתי להתרגל לחיים ביגור, להרגיש בבית ולאהוב את הקיבוץ בכל ליבי.
ביגור עבדתי במחלבה, במטבח, במתפרה ובבית הילדים. העבודה עם הילדים הייתה עבודה חשובה ואחראית, ואהבתי לראות את הילדים הקטנים בהם טיפלתי גדלים ופורחים לאורך החיים.
לשמואל ולי נולדו ארבעה ילדים: משה, ישראל, דבורקה ולאה, ושמחתי מאד שכולם נשארו בארץ".

ואנחנו מוסיפים:
בעקבות הילדים באו הכלות והחתן וזכית להיות סבתא לאחד עשר נכדים ושמונה נינים. המשפחה הרחבה הייתה מקור גאוה ושמחה לאמא וסבתא נחמה.
בשנים האחרונות משתש כוחך נאלצת לעזוב את בית המשפחה, לוותר על המפגש השבועי במועדון המבוגרים ולבסוף גם על היציאה היומית לאגרטל, שהיה יותר ממקום עבודה עבורך ושחיכית לו בציפיה מידי יום ביומו.
אנו יודעים עד כמה הייתה קשה עבורך התקופה האחרונה, בה איבדת בהדרגה את עצמאותך ונזקקת יותר ויותר לעזרה.
נזכור אותך נחמה שלנו, כאמא חמה וכסבתא דואגת ואוהבת. נזכור אותך כאוהבת חברה, כמקפידה לצאת יום יום לעבודה גם מתוך העניין והאחריות וגם לצורך מפגש חברתי.
זכרך ושמך ישמשו לנו לנחמה בימים קשים אלו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • פרידות

    לאמא שלי היה קשה מאוד להיפרד.

    לאורך כל חייה עברה פרידות שהיו קשות לה, כל פרידה לקחה ממנה משהו.

    אמא עזבה בליטא משפחה גדולה וחמה – אמא, אבא ואחים גדולים. היא היתה האחות הקטנה שגדלה אהובה ומפונקת. ילדותה עברה עליה באושר. בגיל צעיר התחילה ללכת ל"נוער החלוץ", בתחילה יותר כמפגש חברתי. עם הזמן נשאבה לתוך פעילות "החלוץ", הכירה את אבא והם החליטו לעלות לארץ. הפרידה ממשפחתה והגעגועים היו לה קשים ביותר. תמיד אהבה לספר לנו, בעיקר לנכדים, על ילדותה המאושרת בליטא. לאחר זמן לא רב איבדה אמא את הקשר עם כל משפחתה. מאוחר יותר נודע לה שכל משפחתה נספתה בשואה. רק אמא ואחיה הרי נשארו מכל המשפחה הגדולה. הם היו מאוד קשורים, נאחזו זה בזו וכך יכלו לשרוד את הטרגדיה הנוראה…

    – – –

    אמא היתה יושבת-בית, בניגוד לאבא, שאהב להסתובב בין החברים, לסדר עניינים, לקפוץ למחלבה ולראות שהכל בסדר. אמא, בביתה, אהבה לסרוג את כל סוגי הסריגה: סוודרים, כובעים, כפפות אצבע, נעלי-בית מצמר ומפיות שולחן. אמא אהבה לתפור… אהבה פרחים. כשרציתי לשמח את אמא הייתי מביא לה פרחים מההר.

    אמא אהבה לבשל ולאפות. תמיד היתה בבית ריבה מתוצרת עצמית שקראו לה "ורניה", אוזני המן בפורים, סופגניות ולביבות בחנוכה ועוגיות מעשה ידיה כל השנה. אבא היה זה שתמיד ידע הכל יותר טוב וסידר את כל העניינים. כל החברים שלהם היו דרך הקשרים של אבא.

    אמא היתה קשורה מאוד לאבא. בשלב מסויים הם עבדו יחד במחלבה. העבודה היתה קשה אבל לאמא, שכל-כך אהבה להיות עם אבא, היה טוב בעבודה זו.

    – – –

    לאחר מותו של אבא ראתה אמא את עצמה מגוייסת לשמור על משפחתה, להמשיך לשמור על הבית, שיהיה לילדים ובעיקר לנכדים נעים לבוא אליו. כשעברה סוף-סוף לשיכון ותיקים היא מאוד אהבה את דירתה החדשה. השכנים, בוניה ויעקב סנרסקי עזרו לה מאוד. אמא ובוניה היו חברות בלב ונפש והדלתות בשתי הדירות תמיד היו פתוחות. בבית החדש היה מטבח מסודר, חדרים גדולים ונוף נהדר אל ההר המלא בפרחים. אמא תמיד שמחה שבאנו לבקר… תמיד חזרה בסיפוריה על ימי ילדותה המאושרים בליטא…

    – – –

    אמא עבדה בטובופלסט עם קבוצת חברים בני גילה. המפגש החברתי וחשיבות עבודתה במפעל נתנו לה הרגשה טובה… כשיצאה מטובופלסט השתלבה באגרטל, שם עסקה בעבודות-יד יצירתיות, חזרה לסריגה ולרקמה שתמיד אהבה. תמיד ציינה את היחס החם וההערכה שקיבלה שם…

    – – –

    אמ נחלשה מאוד והיתה צריכה לעבור לבית אחוה. פרידה מהבית שכל-כך אהבה, פרידה מהגינה בחזית ממנה היתה קוטפת כל יום שישי פרחים לצנצנת, פרידה מהשבילים שהובילו תמיד אל הבית, פרידה מהעצמאות, מהפרטיות, ופרידה מהיכולת לקבל ולארח את הילדים בכל סוף שבוע.

    פרידה אחת גדולה, מתמשכת וכואבת…

    אמא שלנו התגעגעה תמיד לביתה שלה ולא השלימה עם המעבר.

    אמא לא רצתה להיפרד מהחיים. גם כשהיתה מאוד חלשה ישבה וחיכתה לביקורים שלנו. בפעם האחרונה בה ראיתי ניצוץ של אושר על פניה היה הביקור של בלי נכדתה עם הנין הפעוט שלי. סבתא, אמא שלנו, אחזה אותו בידיה…

    בנך, ישראל

    בחוברת לזכרה

  • הזיכרון לוקח אותי רחוק…

    הזיכרון לוקח אותי רחוק רחוק, למקום חמים ונעים.

    אני שוב בת שבע. יום שישי ואנחנו נוסעים לסבתא. סופי השבוע אצל סבתא הם הימים המאושרים ביותר בשבוע. הגענו. הילי ואני רצות פנימה בהתרגשות. חיבוקים, נשיקות והרבה אהבה. מיד אנחנו פונות אל הארון בסלון ופותחות את הקופסה המוזהבת, שבה תמיד יש כל מיני ממתקים. סבתא אף פעם לא אומרת לא. תמיד היא דואגת שבקופסה יהיה מבחר נאה. אחר-כך ישר לארון הבגדים. בפנים יש ארגז מלא בתחפושות, ומתחתיו יש מגירה מלאה בנעלי לכה מפוארות עם עקבים נמוכים. הילי ואני מתחפשות, מתגנדרות ומעלות הצגות לכל מי שחפץ לראות.

    בינתיים סבתא במטבח. היא טורחת ומכינה את ארוחת השבת. בין לבין היא מכבדת אותנו בקרעפלך-עוף שהיא שמה בתנור לכמה דקות, כדי שיהיו פריכים. לאבא היא מטגנת בצל ומגישה לו את זה בסלון. בבוקר שבת אנו קמים וסבתא שוב במטבח. על השולחן פרושה ארוחת בוקר מפוארת, כזו שרק סבתא יכולה להכין. היא מכינה לכולם מיץ עגבניות טרי ובמחבת יש פנקייקים מיוחדים של סבתא. לכל אחד היא מכינה את הביצה בדיוק כמו שהוא אוהב: ביצת עין לאבא, עין הפוכה לאמא, מקושקשת להילי וחביתה בשבילי. כשהיא סוף כל סוף מתיישבת היא מוודאת שכולם אוכלים מהכל, ותמיד דואגת שאנחנו לא אוכלים מספיק…

    אחר-כך הולכים לבריכה או לסרט או לטיול. היא תמיד מכינה צידה לדרך, שלא נהיה רעבים. להילי ולי היא מכינה סנדוויצ'ים עם גבינה לבנה וזיתים. היא עומדת במטבח וחותכת את הזיתים אחד אחד…

    כשאני חושבת על סבתא אני מוצפת חום ואהבה. אהבה בלי גבולות ובלי תנאים.

    איזו סבתא נהדרת היתה לי.

    היתה.

    קצת קשה לי להאמין.

    איזה מזל יש לי בחיים שזכיתי לסבתא כזו מיוחדת ומדהימה.

    עכשיו יש הרבה כאב, הרבה דמעות והרבה זיכרונות. המון.

    אני שוכבת במיטה והיא יושבת לצידי ומספרת לי כל מיני סיפורים מפרי דמיונה.

    אני זוכרת איך היא היתה מרדימה אותי בליטופים ושירי-ערש באידיש… "אוי מיין זיסען מיידלה…"

    אני זוכרת אותה רק לפני כמה שבועות מחזיקה את שלי בני, מחבקת ומנשקת אותו.

    היא אמרה ששלי יביא את השלום.

    אני כל-כך שמחה שהיא הכירה אותו.

    אני כל-כך שמחה שהיא היתה סבתא שלי.

    סבתא נחמה אהובה ויקרה. ביום ראשון עזבת אותנו והצטרפת לסבא שמואל, אהובך. אולי את מכינה לו עכשיו קרעפלך או לביבות תפוחי-אדמה עם שמנת חמוצה. ואולי סוף סוף את נחה ומישהו אחר דואג לך, מלטף אותך, שר לך שירי ערש באידיש, מחבק ומנשק אותך ברכות ובאהבה. זה מה שמגיע לך.

    נכדתך, בלי

    בחוברת לזכרה

  • אמא

    אמא

    זכינו להיות עם אמא מרבית שנותינו, מההתחלה ועד למעמד של "אזרח ותיק".

    אמא לא לימדה אותנו להיות נאמנים לדרכים ורעיונות. היא לא לימדה אותנו איך להתגבר על קשיים, מכשולים, כאבים ומגבלות של גיל. גם לא איך "להסתדר" בחיים.

    אמא לימדה אותנו, אולי, להיות אדיבים, אך בעיקר לדמיין ולאהוב דברים יפים: צבעים, צורות, תמונות, דמויות, פרחים, טבע, נופים ואנשים. כל זאת לא בעודף רצינות, כי אסור לשכוח את חוש ההומור. לצחוק, להתגלגל מצחוק.

    ביטוי לחושים האסתטיים שלה היא מצאה בעבודות-יד. אמא תפרה, סרגה באחת ובשתיים, יצרה בובות לתיאטרון וצעצועים לילדים – אומנות שימושית.

    מרבית ימיה עברו עליה כאן, ביגור, בחיק משפחתה וחבריה. כאן הטביעה חותמה, כאילו אין מקום שיותר התאים לה.

    משה וולק

    בחוברת לזכרה