נחמה סיני

יום הולדת

[בין רשימותיה הרבות של נחמה לאורך השנים, משובצות "נזיפותיה" על המפה הלבנה החסרה פה ושם ביום של חג, בקטעים המתארים את ראשית ההתיישבות ביגור, ובינם המון ברכות לחגי המשק.

להלן ברכה אחת מגיליון דפי יגור מ-16.4.1954]

"וזאת לדור אחרינו"…

בהתקדש החג, במה אברך את ביתי? נזכרתי באגדה: אדם שמהלך במדבר רעב, עייף וצמא, מצא אילן עם פירות ומעיין עובר תחתיו. האדם נח בצל העץ, אכל מהפירות, שתה מן המים, וכשביקש ללכת אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים – הרי פירותיך מתוקים. שיהא צילך נאה – הרי צילך נאה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך.

והנה זכינו ליותר מזה: ילדינו עולים עלינו ומבקרים אותנו קשות על ירידתנו, ובפרט בני החטיבה. התגאיתי בכם באסיפות בהן ביקרתם אותנו. מי יתן שאך יהיה לכם הכוח להגשים בחיים את אשר אתם חושבים לכנה וצודק. זקוקים אנו לסעד מכם, שלא נדרדר ושלא ניהפך במשך הזמן לדור המדבר. והלוואי ונמצא יחד את שביל הזהב, שבד בבד עם השאיפה ליצור ולהעלות את רמת חיינו – נוכל גם לבקר את עצמנו ביקורת אמת, שתחזירנו לפשטות ראשונים.

אברך את כולנו שנזכה לימי שלום, ימי יצירה, אחוה ורעות.

נחמה לוין-סיני

יומן יגור, 20.1.1995

זיכרון הימים הראשונים

בימים אלו, בהם מציינת יגור את היאחזותם בקרקע של ראשוניה, מתעורר בי הרצון להוסיף זיכרון – לספר על היום הראשון, השנים הראשונות שלי ביגור.

ב-1924 נשלחתי ממרכז "החלוץ" בליטא לארץ ולקיבוץ – לעין חרוד. מכאן היו שולחים את החברים החדשים למקומות ההתיישבות החדשה. המתנתי להפנייתי להתיישבות כזו, ועימי עוד שתי בחורות שקשרו עצמן בי, באמרן – לאן שאלך לשם תלכנה. עוד אנו ממתינות והנה מופיע חבר המעוניין לשוחח איתנו. היה זה כהנוביץ ממשק יגור. כהנוביץ דיבר על ליבנו שנצטרף אליו וניסע ליגור. אמרנו – אנו מחכות להתיישבות חדשה. "גם יגור חדשה" ענה לנו, "רק בת שנה אחת".

אחרי התלבטויות החלטנו לנסוע איתו. הגענו ליגור בשעות אחר הצהריים… נכנסנו לחדר האוכל. עמדו בו שלושה שולחנות ועליהם, בין השאר, מונחות קופסאות עם טבליות חינין. הגישו לנו אוכל…. שאלתי: כמה חברים יש. אמרו לי – 18. לאחר מספר ימים כבר היינו 30.

הראו לנו את חדרנו באחד הצריפים שניצב בסמוך למבנה חדר האוכל. בחדר עמדו ארבע מיטות ברזל. פרקנו את חפצינו והתארגנו.

יצאתי להציץ על הנקודה. זו היתה מסודרת בצורת האות "ח". בשורה אחת שלושה צריפים למגורי החברים. במרכז, חדר האוכל והמטבח ולידם מחסן קטן לדברי אוכל – כל מבנה בצורת חדר קטן. בהמשכם המאפיה, המכבסה, כמה לולים קטנים לאווזים ומעט עופות… מעבר למבנים השתרע שטח ריק של שיחים, כשביניהם עלו ופרחו כלניות ונרקיסים.

פני החברים במקום נראו לי מאוד צהובים, זאת משום שעבדו למרות מגפת הקדחת שתקפתם…

העבודה הראשונה בה התנסיתי היתה הליכה בעקבות המחרשה ושליפת צמחי היבלית מהאדמה. יותר מאוחר השתלבתי גם בדילול תירס ובנטיעת חורשת אקליפטוסים על גדות הקישון.

מים לישוב הובאו בשתי עגלות, כשבכל אחת מהן שלוש חביות. עגלה אחת יועדה להביא מי שתיה ובישול מנשר. השניה, מים מהקישון עבור בעלי החיים ולמטרות ניקיון ורחצה של החברים, כשאת מנתו לוקח כל חבר בדלי.

היה נעים בשנים הראשונות, היה שקט בארץ. עד שנת 1929 לא חששנו משום דבר. טיילנו בהר ובגיא, ברכיבה, ברכב וברגל; עבדנו, ולעת ערב יצאנו בריקודים. זאת למרות המצב הכלכלי המאוד קשה…

היום, כשאני מסתכלת על יגור הגדולה, על ההתיישבויות הרבות בכל חלקי הארץ, מתרחב הלב וברכה מתלווה – כן תרבינה. הן מהוות את השרשרת לביטחון המדינה ולשמירה על שלמות הארץ.

נחמה סיני

יומן יגור,

27.12.1985

הרהורים ב-20 שנה לקיום "יד למגינים"

כל השנים לא הסכמתי עם הכותרת "יד למגינים". הלא זו רק יד וחסר הגוף, חסר האגף העיקרי הראוי לשם זה, מקום בו תיתלנה התמונות של הבנים והחברים, ומתחתן, במגירות, יונחו החוברות ודברי הזיכרון, בהם יוכלו הדורות הצעירים לקרוא ולעיין. איפה מסופר על פועלם, רחשי לבם ומסירות נפשם של הבנים, שבזכותם זכינו למדינת ישראל?

חברים, שלדאבוננו אינם עוד בחיים, תכננו וטיפלו במוסדות המתאימים להקים את האגף החשוב הזה של "יד למגינים", ואפילו ציינו את מקומו המשוער, אולם הדבר לא יצא לפועל. במרבית המקומות זה קיים ולצערי, דווקא ביגור הגדולה, שבדברים רבים היא משמשת דוגמה, לא נבנה אגף קדוש זה.

בְּמָקום זה ראוי שיהא גם מדור מיוחד לתיק התמונות לזכר חברינו המייסדים הנעדרים, שבעזרתם ובזכותם זכה המשק לחוג ברוב פאר 60 שנה לקיומו. כן יש להקים פינה מכובדת ל"ספר יגור", שהופיע ל-40 שנה לקיום המשק.

פעם בשנה, ביום הזיכרון, מעבירים את התמונות מהחדר העלוב לזכרם, לפואיה ב"יד למגינים"; ביום העליה על הקרקע מטלטלים את תיקי התמונות של חברינו, מייסדי המקום הזה, לחדר בבית בר-יהודה.

נצבט הלב מעלבון. אין זה מכובד, לא לנו ולא לזכר יקירינו.

נחמה סיני

יומן יגור

24.2.1984

אני נוהגת בדרך כלל לשמור על כמה דברים מהמסורת, אם כי לא למהדרים. איני נוהגת לאכול בשר וחלב יחדיו; איני כותבת בשבת, גם לא תופרת ולא מנקה את הבית ביום הזה… ביום שישי לפנות ערב אני אוהבת לראות בביתי את המבדיל בין קודש לחול: אחרי שאני פורשת מפה לבנה על השולחן ומדליקה את הנרות, נעשה לי נעים ויש לי השראה.

אני מרוצה שגם בביתנו הקיבוצי דולקים נרות השבת בחדר האוכל, ולידם החלה והיין. נעים לראות את כל הקהל המקושט בלבושו סועד את הארוחה החגיגית המוגשת לשולחן. היה יותר נעים לו הנהגנו מה שעושים עכשיו בהרבה קיבוצים: קבלת-שבת עם תכנית צנועה מענייני דיומא. אחרי שהוסיפו אגף חדר לחדר האוכל ואנו משתמשים גם באולם הקטן, האם אין זה אפשרי? יש בכך כדי להוסיף השראה לגדולים ולקטנים.

אני שבעת רצון גם מהצורה שבה מתקיימים אצלנו החגים והמועדים, עם תכנית יפה והרגשת חג בכל פינה. למחרת שקט במחנה, לפי שהחכמים יעצו לנו לתת מנוחה ליגע ומרגוע לעייף….

נחמה סיני

יומן יגור, 30.10.1981

ביום ההולדת השמונים:

(דברים שנאמרו במועדון המבוגרים)

אני בת למשפחה שבניה התפללו כל חייהם "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ולא זכו לבוא ולראות מקרוב את המדינה בהקמתה ובשיגשוגה. הרב הגאון יום-טוב ליפמן, המכונה ר' ליפלה מירער, היה רב ראשי בעיר מיר וראש ישיבת מיר. הרב הגאון ראובן הלוי, המכונה ר' ראובלה דננבורג דווינסק, היה רב ראשי בדווינסק וראש הישיבה בה. בתו של הראשון התחתנה עם בנו של השני, שהיה רב בעיר קרמנצ'וג, ונולדו להם בנים ובנות. אחד הבנים – בצלאל לוין – היה אבי ז"ל. הוא למד בישיבת וולוז'ין ונודע בכינוי "דער מירער עילוי". בליטא – בחווה ליד העיר קלם, פלך שבלי – חי בשנות השלושים של המאה ה-19 יהודי עשיר מופלג. היה זה סבי, שלאחר נישואיו נולדו לו ארבעה בנים ושתי בנות. אחת מהן היתה אמי ז"ל. סיפרו שסבא ביקר בארץ וקנה חלקת אדמה. הנכדים חיפשו ולא מצאו אותה.

אבי, בצלאל לוין ז"ל, חי עם אמי 12 שנה ומת ממחלה בהיותו בן 35. הוא שימש כרב בעיירה דלצ'יץ' שבפלך מינסק, והיה כנראה ציוני. האחים סיפרו לי כי ב-1904 (שנה לפני מותו) נכנס אליו בחור ישיבה ואמר בחיוך: " הרצל מת". "אל תחייך", אמר אבי, "מת אדם גדול".

נחמה פורתא היתה לי שאמי ז"ל ביקרה בארץ בשנות השלושים ושהתה כאן חצי שנה. שלושה חודשים היתה ביגור והתארחה אצלי ואצל אחי עמנואל הלוי (ליפמן). לפני נסיעתה בחזרה הצטלמה איתנו, ארבעת ילדיה (ששניים מהם היו בתל-יוסף) ועם סיני ז"ל. היא נשאה על ידיה את נכדה הראשון, בצלאל ז"ל, שהיה אז בן שנה. ב-1943 נרצחה אמי בשבלי ע"י הנאצים, ושני הנכדים של אחותה על ידיה.

תמיד היו לי בעיות בקשר לגילי. אמא ז"ל לא רצתה להגיד בת כמה אני. "אסור לספור את השנים", אמרה. גילתה לי שנולדתי בפורים. עפ"י הבר-מצווה של אחי שיערתי שנולדתי בשנת 1900. כשעמדתי לעלות ארצה ב-1924, לא היו לי תעודות. שנים-עשר בחורים מסובלק באו אלי ואמרו שהם נוסעים ארצה והבטיחו לי סרטיפיקט. (דיברתי קצת עברית, ובחורות עדיין לא כל-כך רצו לעלות). דודי שלח אותי לקרוביו באיויה וביקש מהם לסדר לי דרכון. הוא אמר שאני בת 20, ולפי זה נולדתי ב-1904.

פעם ביקשתי מגרינשפון ז"ל שיתקן את רישום גילי, אבל הוא טען שאי אפשר לעשות זאת – – –

נ.ל. סיני

יומן יגור, 28.3.1980