נחמן רבינוביץ

באמצע האביב בא לו המוות.

לאורך השביל, בו היה נוהג ללכת בטיוליו, נפרסו עתה כרזות ענק צבעוניות באדום וצהוב ואלפי דגלים ירוקים התנופפו ברוח הקרירה העולה מן הים.

ראשיתו של המשעול ליד בריכת השחייה וסופו מהלך שלושה ק"מ במפגש עם פיתולי הכביש העולה מנשר לחרייבה. הראשונים סללו אותו בידיהם לאחר שביראו את התוואי מתוך הצמחייה הסבוכה, ניכשו ויישרו, הניחו אבני שפה מסלעי ההר, לאורכו, שהגנו עליו מטשטוש ומפגעי הטבע…

רבים פנו לו עורף עד כי פסקו לחלוטין. אך הוא, אשר זכר לו חסד נעוריו, היה שב וחוזר אליו בטיוליו, עם דמדומים, במכנסיו הקצרים ומעיל התלוי לו על כתפיו, מבלי שייתן את ידיו בתוך השרוולים, וכך היה פוסע והולך דרך הסבך, לבדו, כובש דרכו במעלה השביל. כשהשמש כבר שקעה לרכס הכרמל וצל כבד נח על העמק, שב משם באותו צעד זקוף ונמרץ, כולו שרוט ובגדיו סתורים, אך נהרה גדולה זרועה על פניו כמי שזכה לראות את השכינה וחי.

בערב האחד במאי עלה שוב ריח משכר מחלקת הפרדס הקטנה. מישהו תלה, בלילה, מספר דגלים אדומים בצד דגלי הלאום, מבוישים ונכלמים, לא בראש גאווה כמו בעבר. הדגל האדום, העשוי משי מבריק שהונף אל ראש התורן, נראה כמו לא במקומו הנכון.

חברה אחת אמרה בארוחת בוקר: "היום אנו קוברים את הסוציאליזם" וחבר צעיר מתלמידיו אמר: "יותר מאשר הצליח הוא להדליק בנו את אש הרעיון, נטע הוא בנו את היכולת לבטוח בדרך, את האמונה ברעיון מול תיפלות הספק והתהייה; ואת האושר הגנוז בעשייה".

באותו היום הבאנו אותו למנוחת עולמים. לאורך הכביש המוביל לבית העלמין פרחו פרגים אדומים כדמעות. האסטרולוגים אומרים כי יש משמעות ליום הולדתו של אדם, על כל חייו וגורלו. היש גם משמעות ליום מותו? אולי.

(בניק שילה, מתוך אסופה לזכרו של נחמן, 1988)

הנה כך, מתהלכים אנו כחולמים, חוגגים, רועשים, מטיילים על פני ארץ רחבה, ובתוכנו גם אלה עם דמעה שקטה נושרת, עם המבט הכהה, היגע.

ובתוך כך עולם רועש של הוויה. או"ם, מועצת ביטחון, איחוד כזה ואיחוד אחר, גדה, רצועה, ירושלים, ירושלים של בינאום, של זהב, של כנסיות נוצריות, של הרבנות.

ארצנו הומה והיא לפעמים מבויישת על-ידי אויבים ואפילו על-ידי אחינו בני ישראל. של הממשלה היא, של משה דיין, של נסים היא ושל המצאות, ופדרציה, וקונפדרציה, פתרונות, פליטים, עשייה ושגיאות ועוד…

בתוך אלה מתהלך אדם והוא ודאי כפול ומכופל, לא אחד ולא מעטים, והוא אינו רק חולם, אלא גם מבוהל.

שהרי יש לומר, רוצה אדם במקצת לצאת מן המבוך שנוצר על-ידי ששת הימים ונסיבותיהם, ומסתבר שאין הדברים פשוטים ביותר ומסוכנת כאן מאוד הפשטנות…

מכאן גם לעניין הערבים. על אף הכל, קשיים, איבה, חוסר אימון, קיר אטום של מנהיגות רודנית, מעין "סוציאליסטית". ובכל זאת עלינו לעשות יותר מאשר מנצחים מסוגלים לעשות. עלינו לרצות מאוד מאוד בשלום, עד כדי למעלה מכוחנו, אולי להעיז משהו בלתי שגרתי. איני יודע איך ומה, אני גם כולי אמון בעושים במלאכה. אבל יודעני שלמרות שחיינו קצובים לנו במנות של מלחמות קצובות – אין אנו רוצים במלחמה, אין אנו רוצים בבנים מתים לפני זמנם, אין אנו רוצים את השכול, גם לא של אויבים. לא רוצים.

איני יודע מה ייצא מדברים אלה שלי, שאינם סדורים, שמגומגמים הם, לאים. אבל מוטרד אני, וודאי לא רק אני. שמחת הארץ הגדולה, שמחת האדם הטוב בנצחונו, שמחת הניצחון. אין דבר שמפיג את הכאב והמצוקה. מביכים פני השכול, מביכים פניהם של נופלים אשר אינם נעלמים בנצח, בדממת הנצח. מביכים לא פחות ערכים ושנות חיים רבות של אמונה ורצון העומדים על סף כליה, וגם אינם רוצים להיעלם בנצח השיכחה.

חושבני שעשינו בחיינו עד היום שימוש אשר אינו מבייש.

(יומן יגור 1967)

על סדר היום הקיבוצי

– – – מסתבר שתנועה זו שלנו – הקיבוץ – בתקופת הקפיטאליזם והחברה הבורגנית הסובבת, אינה יכולה להתקיים על השגרה, אינה מובנת מעצמה, אינה בטוחה לא לנצח ולא יום-יום בקיומה. עניין היא לכיבוש מחודש יום-יום. כיבוש המקום, זכות הקיום בסובב, הכרת הזכות. יותר מזה – כיבוש האדם לעניין. ועוד יותר – כיבוש האדם את עצמו. יום-יום יש לגבש הכרת ערך העניין – הלאומי, האנושי, האישי – המגשים.

יש, לכן, לחדש יום-יום ערכים, לרעננם. לא השלווה והשאננות, לא נוחיות…

על ספרים וסופרים

– – – אני, חולשה לי משלי. אוהב אני, נהנה אני מקריאה בספרות יפה, בשירה… ואין אני עומד לעסוק בספרות המקורית שלנו, זו פרשה. אבל ראו מה רב הניתוק מן העולם הגדול… מי לנו שיגיש את האדם, בעולם יוצר הספרות… האם מפירורי מוספי השבת, ששם יושבים למדנים ומגרים אדם פשוט שרעבונו גדול? האם ממעט הרכילות הספרותית יחיה האדם? האם לא עוד בור ועם הארץ?

יאמרו לי: אין לך דאגות אחרות? יש לי, אבל גם זו דאגתי. איני יכול לעמוד בכך, משום שעברית שפתי, שקריאתי – קריאת אדם עובד היא, זמנו מועט, אינו יכול לחפש אחר שפות ושדות זרים, שנידון אני לבורות, ובעיקר לגזילת טעם התענוג של הטוב שביצירת האדם. איני רוצה בכך. – – –

דמותו הערכית של הקיבוץ

– – – האם עצם חיינו, חיי הקיבוץ, וגם אם מלווים אכזבות וכשלונות של אדם, שוב אדם, האם אין בהם הוכחה שיכול האדם וצריך לפחות לנסות להיות אחר, טוב יותר? האם לא זכותנו לכן, חובתנו, לקחת גם את הסוציאליזם וגם את דיגלו, חגו וסמליו מידי נכשלים ולהחזיקם בידינו אנו, בחיינו…

יחד עם עוד, שיודעים את הכשלונות ורוצים בטוב, נאסוף כל טוב, כל אדם שבליבו מעט אמונה ורצון טוב. שוודאי ישנם עוד אנשים בעולם, ורבים הם. שאם לא נאמין באדם, איך נתקיים? הרי תהא זו חגיגת ניצחון של הרע והרוח הרעה, כאשר גם אנחנו, היהודים, נושאי הסבל הרב ביותר, למודי הצער, שאנחנו אנשי הקיבוץ, אנשי התקווה, שחלמו וחולמים עדיין על הטוב, שאנחנו נוסיף לאכזבת האדם, לחדלונו. – –

(מתוך חוברת הזיכרון, תשמ"ח 1988)

נחמן, נחמן, איש יקר, איש חמודות – מה יקרתָ לי, נחמן!

תמיד ישר-גֵו, זקוף, יפה-תואר, נושא על השכם שמונים ושתים שנות חיים בקלות כזאת; כולו אומר צעירוּת גם בגוף, ועל אחת כמה – בנפש, ברוח.

נחמן, נחמן, מהראשונים שבראשונים, מהטובים שבטובים, מהנאמנים שבנאמנים.

נחמן, נחמן, איש לא שווה-נפש, איש אשר אכפת לו, כאילו עמוֹד יעמוד בכל עת תמיד על המשמר – להעיר על סטיות, להורות דרך – והכל בענווה, בהצנֵעַ לכת.

תלמיד-חכם, צנָא מָלֵי סִפְרֵי – במלוא משמעותן של מלים אלה. בקי מופלג בספרות העברית החדשה מתחילתה במאה הי"ט (תקופת ההשכלה), ואין צורך לומר – בספרות יידיש, שפרחה ושיגשגה אף היא מימי מנדלי-מוכר-ספרים ואילך, ואשר נחמן היה קרוב אליה קרבת-נפש ממש מנעוריו ודבק בה לאהבה. דומה עלי, כי אין ספר בשתי הספרויות האלה שנחמן לא קרא אותו, או לפחות עיין בו ועלעל בו.

והוא גם בעל כושר ביטוי מצויין, בעל-פה וגם בכתב. והוא כמעיין המתגבר, שופע ידע להעשיר גם אותך, איש שיחו, באוצרותיו.

נחמן, נחמן, איש שיחה נלבב, המתלהב ומשתלהב, אך תמיד במאור-פנים. איך לא נשמע עוד שיח ושיג שלך!

"אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת אדוני וגו'" – הבאנו לעיל פסוקים אחדים מספר תהלים. "איך זה" – ישאל השואל – "נחמן ואלוהים?"

אכן כן. נחמן היה רחוק מאוד מאלוהיהם של הרב גורן והרב יוסף. ברם, האלוהים של בעל-התהלים אחר הוא… כל ימיו היה נחמן "תמים דרך", נאמן להשקפת עולמו וחי לפיה, מילא מצוותיה, הגשים בכל לב ציוויים שלה.

"האוניברסיטאות שלי" ביגור הפגישוני רבות עם נחמן… עשרות בשנים בבית הספר: נחמן בהוראה ולאחר מכן בספריה, ואני במזכירות… מי ימנה מספר לפגישותינו, לשיחותינו, לנושאים שהעלינו? ומַרְגְלָא בפומֵהּ של נחמן לסיים שיחותינו במימרה זו: "מה יש לדַבֵּר? – אין מה לדַבֵּר!" ולפעמים היה גם מפטיר ביידיש: "ס'איז טרוֹיֶעריק" – "זה עצוב".

יא, נחמן, ס'איז טרויעריק – כן, נחמן, זה עצוב, כי אתה אינך עוד איתנו…

שרגא ר'

יומן יגור, 29.5.1987

הריבה והתה

ארוחת מנחה, כארוחה של ממש, ואפילו מעט כפולחן. שיום העבודה – ארוך היה. המגורים לא חמישה כוכבים. היו אנשים גומרים את עבודתם, ועוד לפני הרחצה הקרה במקלחת, הפרוצה לרוחות, התכנסו בחדר האוכל. וכאן היתה החגיגה. הרבה תה, הרבה לחם וריבה עליו והרבה מאוד שיחות של חולין ושל קודש.

מנהג זה, אגב, נמשך עוד שנים בחדר האוכל החדש, עד שאיבד את הבכורה והוכרע ע"י החדר הפרטי וחדר המשפחה.

הלוקס

חשמל לא היה. הנפט – מקור האור. בחדר האוכל – האור דל וקלוש. לא אור ולא נעים. וחדר האוכל – מרכז החיים אז. שעות רבות אל תוך הלילה. כוח המשיכה שלו כמעט למעלה מהטבע. מנורת הנפט לא יכלה לגרש את החושך, שלפעמים שלט גם בגוף וגם בנפש.

ואז הלוקס. כשאני באתי הוא כבר היה המולך בחדר האוכל, אחד ויחיד נוסף לכמה מנורות נפט. בשביל להדליקו ולכבותו היה צריך להורידו עד לקומת אדם, לנקות, למלא דלק, לנפח וכו' וכו'. סודות מסודות אורו של הלוקס. ואין אני יודע למה ומדוע, אבל כהן גדול אחד היה מטפל בלוקס הזה, וזה נוסף לכל מיני תפקידים – וייסברוד, שהיה הכהן הגדול של הלוקס ואין בלעדיו. בימי הקיץ השרביים ובימי החורף הגשומים והקרים.

ונשאר בזכרוני: וייסברוד המכהן בקודש ופניו מאירים ומחייכים, כמעט כפני הלוקס, ויותר.

העציץ

מפחחיה פשוטה, מפחים לאריזת זיתים וכדומה – צמח "לגין". לא היה מזל כזה למפעל אחר.

עם ראשית העליה הגרמנית של היטלר הגיעו ליגור רודולף להמן ואשתו הדוויג. עליה קלושות ידיעותי, אבל הוא היה אחר כך אחד מאמני הפיסול המעניינים בארץ…

הם הגיעו לארץ ב-1933 וכמקובל אז – יש לעשות למען בניינה. הגיעו ליגור והתחילו במפעל – עשיית עציצי חרס למשתלות… נכון שהעציצים שהם ייצרו היו יפהפיים, חזקים, תאווה לעיניים וליד, אבל ללא סיכוי, וכך גם גווע העניין…

[בתוך החוברת: כ"ה שנים לבית הספר ביגור]

– – –

תחום החינוך ובית הספר… שהרי רבה האחריות וגדול המעשה, וכגודלם – הסכנות. עיקרו-מרכזו – האדם. והוא צעיר ורך; עולמות רבים, שונים ועתירי-גוונים; נפשות חיות ורגישות; לא לוח חלק! יש להעביר ולהספיג ניסיון-דורות-אדם. מתוך זה לסלק את שעבר זמנו, להעלות את החדש והמתקדם, להגביר את התחושה לקראת אלה. והאנשים שעליהם המלאכה – אך ורק בני-אדם הם, בשר ודם. וגם הם במבוכה והמבוכה בהם… ומשום כך – מי יבטיח גם כאן מפגיעה, ולו ללא כוונות רעות, ביקר והחביב ביותר?…

– – –

ומעגל הכוחות הפועלים במערכה שלנו:

ראשון – האדם הצעיר עצמו, שדמות לו משלו ומהות – כמספרו. שהרבה פנים לו… ואיש אל עבר פניך יילך. והוא יסוד-מסד, והוא אבן הפינה, והוא התכלית, לפחות בתחום שלנו אם לא מעבר לזה…

שני לו – חברתנו הקיבוצית. בעלת דמות בלתי-שקטה, מסוכסכת, בלתי יציבה בהלכי רוחה ונפשה, בערכיה ובשמירה עליהם…

ואחרי השניים – המשפחה. כוחה והשפעתה בעיצוב החיים בכלל וגם חיינו, כאחד היסודות המכריעים – רבים הם… והיא עצמה, המשפחה, מוקד להרבה יסודות משפיעים לחיוב ולשלילה. בה מוקד לאהבת איש ואשה, אהבה של שוויון-ערך וכבוד הדדי, של תרבות וטעם, של התעלות האדם, של גוף ונפש במיזוגם הנעלה ביותר, אבל גם להיפוכו… בה מקום לכבוד הילד ולשמירה על בריאות נפשו ושלמותה, לעיצוב יחסי-אנוש הוגנים בין הילד למבוגר, לאהבת אב-אם וילד שקטים-שלווים ומאוזנים, וגם להיפוכו…

ואחרון – החינוך המשותף, אשר הוא עצמו אלמנטים-אלמנטים רבים ושונים: הבית, האכילה, העבודה, חברת הילדים, התנועה והחטיבה, הישוב והקיבוץ, ענפי המשק ומשק בית הספר, המטפלת-המחנכת, המורה-המחנך ועוד…

אלה התחומים בהם תיעשה המלאכה… האם בכלל תזמורת מאומנת כאן לפנינו, או גורמים הפועלים בנפרד? יפה הדיבור לדברים מעין אלה…

נחמן

קטע מתוך רשימה גדולה

חוברת כ"ה שנה לבית הספר ביגור

1957

לכאורה – בעל שמחה אני. שהנה הוחזרו לו, לאותו יום, כל הדרו והמוניותו. שהנה רבים באו השנה בצלו האדום (זהירות!). אלא שלא רחוקים הימים, וספק אם לא חזרו מכבר, שבהם היה הוא מוקצה מחמת מיאוס, מזולזל, כלי מלא בושה. הוא, מראהו וסמליו. והרי אי-פעם קבענו אותו ואת סמליו לסימן לנו, מהותי, אורגני, לתורתנו ולמעשנו. זרקנו הכל אל ערימת ה"אלטע זאכן" ובמקרה הטוב – אל מאחורי הפרגוד. היה הוא בתוכנו ממש ממזר בן הנידה.

והנה באה לו עדנה: נעשה חוקי, שוב זרחה עליו שמש, עליו ועל האדום-האדום הזה. אומרת ההסתדרות ואומר מזכ"לה: הרבה, הרבה אדום 1980.

מסתבר, לכן, שאין זה חוק בל-יעבור, שאין פוסלים אותו לא סטאלין, קומוניזם, אש"ף ואפילו היטלר (גם לו אדום). נכון הוא שגם הקודמים לקומוניזם בתנועה הסוציאליסטית לא פינקונו. הסוציאליזם האירופי, עד לפני מלחמת העולם הראשונה – רובו ככולו היה אנטי-ציוני, ובראשו, למרבה הצער, יהודים. ולמה להרחיק – היה לנו בביתנו היהודי "בונד". אלא שגורמים רבים ושונים חברו והביאוהו לכך. ואין הדבר רק בתחום זה. תחפשו מעט ותיווכחו. ומי יודע לאן עוד יובילונו? והנה, כאמור, באה עדנה.

האמנם? ועצוב מעט, משהו צובט בלב. אין ה"חגיגה" מעוררת אימון בי. שהנה, איך אפשר באותה פזיזות, בהרף החלטה, ועוד מלמעלה, לשנות כך כיוון? לקדש שוב את שביזינו רק תמול-שלשום. והחשש הגדול ביותר – שמא פגעה בנו הציניות, הצביעות. יכולים אנו כך וגם אחרת. לפי הצורך הטאקטי. ויש בזה לא מעט מן המדכא, מן המכאיב, ואפילו מן המבהיל. ספק אם מאמינים, מתפקרים, חוזרים בתשובה. ספק אם בכלל עניין הוא שבמהות.

(דפי יגור 1980)