ניסן גבאי

היו ימינו יפים עם סבא. מקטנות ועד בגרות ליווה אותנו גם בשמחות, גערות או הטפות, שחציין רצינות וחציין הומור.

היינו מטפסים עימו בשלבי הסולם, ילדים קטנים, הסולם שהוביל לשובך היונים. וכשהיה לוקח חופן גרעינים היינו, כמו היונים, סקרנים ונהנים. היינו קשובים להסבריו על היונים שכנפיהן לבנות, ועל אלה ששרוך אדום קשור לרגליהן… הן תמיד היו שבות לשובך שבנה עבורן.

עם בוא הקיץ היינו עולים על ההר. אם לא למערות אזי לוואדי וגדותיו. תמיד אהב לטייל בהר. אהב את הצמחיה, הציפורים, הסלעים… את הצבעים והריחות. ופעם, כשמצאנו צב, הורה לנו לא להביאו הביתה אלא להשאירו בין הסלעים, בביתו הוא.

כשבגרנו אהב שנבקר בחדרם. אהב לשבת ולראות את משפחתו לידו.

אחרי שנלגמו כוסיות אהב לספר על נעוריו, על בית-אביו, על המים שנשאבו בחביות ועל הרחצה במי הנהר הצוננים. מאוחר יותר שתל ליד ביתנו "עץ פקאן, שיגדל ויתן צל ואגוזים".

סבא אהב בכל לבו את הטבע, את משפחתו והסובב אותו…

אדם אינו עוד

אתה זוכר מבט עיניו המצטלצל

אתה זוכר חיוך.

אתה זוכר מילים.

אתה הלכת עימו באותם השבילים

וכשנפגשתם התחייכתם

והחלפתם מילה ביניכם,

ועכשיו עכורות המילים,

הן שותקות

ואין מה לומר, מה להוסיף. הצער עמוק.

אדם אינו עוד.

לא אמר פרידת שלום.

כמו עץ שנגדע ואנחנו נותרים אחריו

שקטים והמומים.

אדם אינו עוד.

חסרי ניחומים.

בשמת גבאי

בחוברת ליום השנה

בשנת 1935 פנו אלי יצחק יגורי וזיידל בהצעה להוביל מטעני נשק, תוך הסברת משמעותו של העניין והסיכון שבו. מעל הכל הזהירוני על שתיקה מוחלטת. ואכן, מאז לא סיפרתי לאף אחד במה עסקתי לעתים בין עבודה לעבודה. רוב העבודות נעשו בזמני החופשי, לאחר יום עבודה ארוך.

בשנת 1937 העברתי מרגמה "3 לאחד המשקים בעמק. הכיסוי היה שכבת תלתן ירוק, שהיה מצרך נדיר בארץ בשנים ההן. בדרך נתהדקה שכבת התלתן הדקה וחלקי המרגמה בלטו מתוכה. אני לא חשדתי בדבר והייתי בטוח שהכיסוי בסדר. כשהגעתי לעפולה נתקלתי במחסום משטרתי. כל המכוניות נבדקו בקפדנות. לפני היה מספר רב של מכוניות בתור לבדיקה. יצאתי מתא הנהג וזרקתי מבט לארגז, לראות מה מצב המרגמה וכיסויה. חשכו עיני. הבסיס בלט מתוך התלתן. לא ידעתי מה לעשות. להסתלק? ודאי יחפשו את הנהג, וכשלא ימצאוהו יבדקו ביסודיות וימצאו את המרגמה. החלטתי לעבור ויהי מה. עליתי על האוטו וכיסיתי במידת האפשר את הבסיס. כאשר התקדמתי עם התור ניגש אלי שוטר ערבי וביקש ממני קצת תלתן עבור הסוסים של השוטרים הבריטיים. ידעתי שזאת הצלתי. קפצתי על האוטו וזרקתי לו מלוא חופניים תלתן ירוק. זה שימש לי תעודת-מעבר מצויינת. המרגמה הגיעה לתעודתה.

***

בדרך כלל נסעתי לבדי, בלי ליווי. למקום עצמו לא הייתי מגיע אף פעם. תמיד באה מכונית אחרת והיינו מעבירים את הנשק אליה, והיא העבירה אותו למקום המיועד.

פעם אחת נסעתי לרעננה, והפעם ליווה אותי יצחק יגורי. נסענו דרך ואדי ערה. בסוף הוואדי קרה לי תקר בגלגל. הסביבה כולה ערבית ואנחנו, שני יהודים, עם מטען כזה. התחלתי להחליף את הגלגל. בינתיים התאסף המון של ערבים סביבנו. הרגשתי שאני כולי רועד מתוך מאמצים לסיים במהירות מכסימלית את החלפת הגלגל. פתאום השגחנו במכונית קטנה שעוברת אותנו וחוזרת, ושוב עוברת אותנו. חשבתי שנפלנו בפח. טרם ידעתי שיש לנו ליווי. היתה זו מכונית הליווי ששמרה עלינו. בכפל מאמץ הצלחנו להחליף את הגלגל ולזוז. הזיעה שטפה אותי. הגענו לרעננה בשלום, שם לקח ממני את המכונית פיניה'לה מנען והחזירהּ לי למחרת בבוקר.

***

באחד הימים נסעתי לעין-חרוד מטעם המשק. לפנות ערב, כאשר עמדתי לחזור הביתה, עצר אותי יהודי ממושקף, לבוש מכנסיים קצרים, ואמר לי שהוא צריך אותי לעבודה מיוחדת. הסברתי לו שאיני יכול כי עלי לחזור ליגור, שם מחכה לי עבודה דחופה, וחוץ מזה אינני מכיר אותו ואיני יודע מי ישלם לי עבור העבודה שהוא מזמן לי ללילה שלם. הוא הוציא פנקס, כתב לי פתק ואמר: מסור זאת ליצחק פרובר והגד לו שאני, יצחק שדה, עיכבתי אותך ואני אחראי לתשלום עבור עבודה זו. כובן שהסכמתי ונשארתי לעבוד.

באותו הלילה הובלתי מחלקה של פלוגות וינגייט, שכללה אנגלים ויהודים, אל ואדי בירה, והחזרתי אותה לפנות בוקר, לאחר קרב עז עם אנשי כנופיה ערבים, אשר שילמו באותו לילה מחיר יקר בעד השוד והרצח בדרכים ובערים מעורבות. המחלקה חזרה ללא אבידות לעין-חרוד.

ניסן גבאי

ספר יגור, עמ' 201

דברים במפגש של 13 חברים, לפי הזמנת מערכת היומן, לשיחה על הישגיה ומחדליה של יגור בשנה שעברה, ועל משאלות-לב לקראת השנה החדשה – תשכ"ז.

[יומן, 14.9.1966]

ניסן גבאי:

אם הוועדות אינן פועלות במידה מספקת – הרי אין לתלות את האשמה בהן. השיטה היא אשמה. בכלל, אין צורך בהרבה ועדות, להפך: אנחנו זקוקים למזכירות חזקה ומעט ועדות…

אני בעד איחוד התקציבים של כל מיני צרכים אישיים של החברים. החבר יוכל אז להיכנס למחסן אחד כולל ולבחור את הרצוי לו גם בשטח ההלבשה, ההנעלה, הריהוט ויתר הדברים. זה יאפשר לחבר לתכנן ולסדר את חייו בתחום זה, לפי רצונו ולפי טעמו. זה גם ישחרר את החבר מתלות בהרבה גורמים חיצוניים, אפילו בדברים קטנים וחסרי-ערך. דבר זה יגרום לשיפור האווירה. אין זה פוגע בקיבוץ ואין זה בניגוד לעקרונותיו. דומה העניין לתקציב האישי. היו אז חברים שטענו כי זה יהרוס את הקיבוץ. התברר לנו שזה לא ככה. זה פשוט הקל קצת על החיים של החבר. לו אפשר היה להגשים את התוכנית הזאת עוד השנה – יהיה זה טוב גם לחבר וגם למשק. זה עשוי להגביר את הקימוץ ולהפחית את הבזבוז.

ובקשר לבחירת מוסדות. בכל העולם נהוג שאנשים רוצים להיבחר למוסדות, ואצלנו זה הפוך. הייתי רוצה לאחל לעצמנו שגם אנו נגיע לכך שהחברים ירצו לקבל תפקידים. שיסבירו באסיפה את עמדתם לגבי דברים מסויימים ולפי זה נבחר אותם או לא נבחר באם דעותיהם לא תהיינה תואמות את דעות החברים הבוחרים…

ניסל קראו לו בכל העיירה. נער ככל הנערים, שווה בין שווים, אבל קצת יותר. בשתיים היה יותר – בנאמנות ובנכונות.

חניכִי היה ב"החלוץ הצעיר". רציני היה בפגישות, בדיונים, בלימודים, במסיבות ובריקודים. היה תמיד בא לפגישות ואף פעם לא החסיר ללא סיבה רצינית. היה דן בכובד ראש על ציונות מעשית, עבודה כמקור פרנסה, על קיבוץ כדרך חיים, על עליה כפסגת ההגשמה העצמית, והיה רוקע ברגליים אמיצות בריקודי ההורה הישראלית, כטובע חותמות לאישור ההתחייבות להגשמה.

זכורני שנת 1934. חג שבועות. ניסל בא לבקרני. מזה שנה היה מתלבט בתל-אביב. היה עובד בבניין. מקצועו – סַבָּל לבֵנים. עוד מההכשרה בלוצק למד את המקצוע, להעמיס "ספסל" מלא – 16 לבנים – על הגב, ולטפס איתו לקומות העליונות. בא, ובפיו הסבר לשהותו מחוץ לקיבוץ. כסף רב התחייב אביו בגין עלייתו של ניסל, ובבית מצוקה. הוא חייב להחזיר הביתה את כל הסכום, למען יוכלו אחים ואחיות לעלות אף הם.

שלוש שעות שוחחנו וסיכמנו – עוד 15 לי"ש (או לא"י) יש לו להחזיר הביתה אל אביו, ואחר-כך הוא בא ליגור, לקיבוץ. ואכן כך עשה.

לא עברו ימים רבים וניסל בא ליגור, כנוהגו וכרוחו. ברצינות, בנאמנות ובנכונות להגשמה עצמית הוא קיבל על עצמו עול עבודה, עול קיבוץ ועול הגנה. ימים של עבודה. שעות לא נחשבו. עבודה מפרכת. בניין ומחצבה ונהגות -זה המקצוע בו אחז ולא הרפה ממנו עוד. משאית כבדה, בדרכים, בכל הדרכים – מסוכנות ומשובשות, עמוסות טבין של אזרחים ושל צבא; של גלויים ושל מחתרת. עד שעבר לעבוד בשירותי הובלה של בני-אדם. תמיד משך בעול, בשעות רגועות כבשעות חירום וסכנה…..

צבי סלע

בחוברת ליום השנה

הכרתיו מראשית צעדיו בעבודה במשאית, כאיש חרוץ ומסור לעבודה. ברצוני לדלות מנבכי העבר, משנות השלושים, אירועים מספר הקשורים לניסן ז"ל.

שעות העבודה בימים ההם היו רבות, העבודה היתה קשה ומפרכת, כל חומרי הבניין לסוגיהם פורקו בידיים בעזרת את וטוריה. ניסן השתדל תמיד שפריון העבודה יהיה גבוה, ועם זה, כמובן, הכנסה גדולה יותר. בגמר יום העבודה הארוך בהובלת חומרי בניין לבית החרושת "נשר" לא היינו אף פעם חוזרים למשק, אלא לוקחים מהמחצבה עוד הובלה הביתה….

1936. מאורעות דמים בארץ ובכבישים. יום אחד אנו מובילים לשכם פחים עם בנזין, שהיה מיועד לצבא האנגלי. בגמר פריקת פחי הבנזין, ע"י ערבים אסירי כנופיות, יצאנו לדרך חזרה הביתה. ניסן עם משאית ואני אחריו. בדרך נשארה מכוניתי תקועה. ניסן, שהיה כברת דרך לפני, חזר על עקבותיו, ובלי להתמהמה הרבה קשר שרשרת למכוניתי וגרר אותה עד שיצאנו מהאיזור הערבי המסוכן…

הרבה שנים היינו "שותפים" לאוטובוס, כלומר: שנינו עבדנו על אוטובוס אחד. דאגתו וטיפולו באוטובוס היתה רבה ומסורה. אחד הדברים החשובים בשותפות כזו היא הרמוניה בין השניים. לא זכור לי אף מקרה של סירוב מצידו לפנייתי להחלפה. תמיד ויתר והלך לקראתי… מעולם לא היו בינינו חילופי מילים בגין העבודה. הדברים קצת מורכבים ועלולות לצוץ בעיות אם אין הרמוניה בעבודה, ובפרט בשירות ציבורי – באוטובוס. וזאת לדעת: ההבנה ההדדית היא גורם חיובי רב, ועשוי להשפיע, לחיוב או לשלילה, על יחסו של הנהג לנוסע, וכן לבטיחות נהיגתו בדרכים. את היחסים הטובים אשר שררו בינינו זוקף אני לא במעט לזכותו של ניסן….

בן-ציון

בחוברת ליום השנה