ניסן גושנסקי

18/02/1906 - 07/12/1976

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ג שבט התרס"ו

תאריך פטירה: ט"ו כסלו התשל"ז

ארץ לידה: אוקראינה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: שרה גושנסקי

ניסן גושנסקי

ניסן נולד בשנת 1906, בעיירה סוסניצה אשר בצפון מערב אוקראינה. אם כי חיו בה רק כ-500 משפחות יהודיות, הצליחו להתארגן ולהקים בה מוסדות קהילה מסודרים בתכלית וטיפחו ערכי תרבות וחברה יהודיים (בית ספר עברי מתקדם משגשג, ספריה עברית גדולה ב-3 שפות). כמו כן, הפכה סוסניצה זו, הקטנטנה, מוקד לפעולה ציונית ערה, עם צ”ס (המפלגה וברית הנוער בראשה). בגיל 16 הצטרף ניסן לסניף “החלוץ” ולתנועת נוער צ”ס ולאחר שנתיים יצא להכשרה במשק חקלאי של “החלוץ”, שנקרא “כרם יוסף תל-חי” (ע”ש יוסף טרומפלדור). אם כי “החלוץ” בברה”מ היה עדיין ליגלי בשנים ההן – הרי שההסתה של ה”ייבסקציה” הייתה פרועה ומשמיצה, ובעקבות פעילותו – גורש ניסן לאשחבד (פרובינציה סובייטית נידחת באסיה התיכונה שעל הגבול הפרסי), עד ליום המיוחל, בו הוחלפה גזירת הגירוש לאשחבד בגירוש לארץ ישראל.
בארץ הצטרף ניסן לקבוצת “מעיין” בנס ציונה, משם עבר לפלוגת הקבוץ המאוחד בעין טבעון ולאחר שלוש שנים הועבר, על ידי מזכירות הקיבוץ, למשק תל יוסף כתגבורת למשק. בשנת 1932 הגיע ניסן, עם עוד חברים מספר, מתל יוסף ליגור.
שנות חייו ביגור הן שרשרת פעילויות ארוכה: הוא עבד בבניין כטפסן, עבד בחקלאות, כפלח. לימים, לאחר קום המדינה, נקרא על ידי משרד החקלאות למלא תפקיד קצין-פיתוח ומדריך משקי באיזור חדרה. בתפקיד זה, ששימש בו למעלה מעשר שנים, למד, לימד והדריך – עד צאתו לגימלאות וכניסתו לעבודה בבית החרושת שלנו – בטובופלסט. עבודתו מטעם משרד החקלאות הייתה ברוכת תוצאות. נתחבב על הישובים, קשר קשרים אמיצים, מהם יצויינו במיוחד קשריו עם הדרוזים – קשרים של ידידות הדדית אמיצה וממושכת.
הוא כיהן בתפקידים ציבוריים מרובים בתוך המשק: עוד בטרם קום המדינה, ב-1946, היה מזכיר החוץ של המשק. גם מזכיר פנים בשנת “השבת השחורה” – יום בו נאסר ונכלא בכלא עכו.
משנפתח הפתח הצר וניתנה האפשרות להגיע לברה”מ, יצא ניסן לשם לביקור משפחתי ומאז שובו משם, הקדיש מחשבתו ופעילותו להצלת יהודי רוסיה ולעלייה יהודית לארץ. קשריו עם העולים הדוקים היו וביתו שימש בית ועד לרבים מהם. בעזרה לקליטתם ובקשרי מכתבים עם רבים בברה”מ ראה את משימת חייו ולה הקדיש כוחו.
ניסן היה איש אוהב חיים, עליז. שר ורקד בהתלהבות במסיבות. ידע לספר לגדולים ולקטנים כאח. איש משפחה טוב היה ויצויין במיוחד הקשר למופת בינו לבין בנותיו – להן היה גם אב וגם חבר – איש עצה, מורה ומדריך.
הלך מאתנו איש מושרש בקיבוצו ובתנועתו. עוד ידובר בו רבות.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אבא / מאת: דבורקה

    אבא

    שילח אותנו פרא בשדות החיטה

    הירוקים של האביב.

    בשירים, בריקודים, באגדות, גילה לנו את

    סוד שיכרון החושים.

    הדביק בי את חיידק הכיסופים והערגה

    לאיזה יופי רחוק, שלא חדלתי לרדוף אחריו

    עד כה, ומי יודע אם אחדל.

    מותו הותיר בי אבן, שלא אוכל לגול

    מעל ליבי.

    לא היה ואולי גם לא יכול היה להיות

    סיפק בידי – להרגיעו, לנחמו ולהבטיחו

    הבטחה.

    מעגל הטבע נשלם ונסגר, אך מעגל הנפש

    אם יש כזה, נשאר נתוק.

    גם המילים הקטנות והמאומצות האלו

    לא יגיעו עד אזניו, וקרן היתמות

    מזדקרת ממצחי.

    דבורקה

    בחוברת ליום השלושים

  • ניסן קולט עליה

    מזה שנים כאב ניסן את בעיית הקליטה של עולי רוסיה במשקנו. ביוזמתו אירגן ועדת קליטה, נפגש עם חברי המזכירות ואף הביא לאסיפה תכנית בנייה מיוחדת לעולים מרוסיה, אשר כללה את שילובם בדירות הוותיקות שלנו, בתוך יחידות שיכון של חברים, וכל זאת כדי להקל על העולים החדשים את קליטתם במשק.

    שליטתו של ניסן בשפה הרוסית ופתיחות לבבה של שרקה, יצרו בית חם לרבים מעולי רוסיה מכל קצוות הארץ – מהקריות, מחיפה, מתל-אביב וממקומות רבים בארץ.

    ניסן, מתוך ניסיון החיים שלו ובכישרון ההסברה והאופטימיות שבו, ידע לדבר עם כל אחד, להיות יועץ ומדריך, בהפנותו אותם לכתובת הנכונה, ובכך היה חוסך התרוצצויות ורגשות תסכול אשר מלוות את העולה הבא אלינו, ועזר לעולה החדש להבין דברים ולקבלם ביתר קלות.

    קשרי משפחתו עם משפחות עולי רוסיה במשק ראויים שיועלו על נס, הודות להתמדה הרבה הנדרשת ליצירתם, בעוד שבמשק שלנו נקודה זו חלשה בדרך כלל.

    לנו, חבריו, יחסר ניסן כחבר טוב, אבל לחברינו עולי רוסיה ביגור יחסר המדריך והאב. נקווה שחסרונו לא ישפיע על המשך היקלטותם בתוכנו במשק ויהיו אלה פירות פועלו.

    דב קבק

    בחוברת ליום השלושים

    ינואר, 1977

  • בסימן הימים האלה

    עודנו חיים בסימן הימים שעברו עלינו. במהלך חיינו – גם מבחינת גורליות הגזירות וגם מן הבחינה הפנימית של מלחמתנו – חל מפנה. הביטוי הנאמן והמזעזע ביותר של השוני במצבנו ניתן על ידי החברים אשר זה מקרוב באו, אשר במשך ארבע חמש ושש שנים עברו את מדורי הגיהנום כולם. נקל לתאר מה עמוקה, נוראה וטראגית היתה האכזבה שעלתה במנת חלקם של העולים, לאחר כל אשר עבר עליהם, בבואם אל מולדתם הנעולה, אשר שלטונה כולא אותם במחנות-הסגר חדשים. מעולם לא היתה הגזירה של נעילת השערים קשה ונוראה מאשר בימים האלה, על נסיבותיהם הטראגיות…

    – – –

    באותו ערב של התשעה באוקטובר, הוא ליל עתלית, היו מכונסים בחדר האוכל של יגור כ-800-900 איש, אשר ישבו תוך מתיחות נפשית גדולה והקשיבו ברטט לשירת המקהלה אשר שודרה ברדיו ירושלים. והיו למתיחות זו כמה מניעים: עצם המעמד, אשר חייב שמירה קפדנית על סדר ושקט מוחלט; ההתרשמות הישרה מעצם השירה; הרצון העז להצלחת השירה והשידור.

    רק בודדים ידעו על המפעל השני העומד להיות מבוצע אותה שעה, ומעטים אלה נשאו בלבם – יחד עם הרטט והמתיחות הנפשית של כל החברים – תפילה אילמת להצלחת המפעל. תפילה זו היתה מלווה חרדה וביטחון גם יחד. האנשים חשו כי המפעל השני מבוצע אף הוא על ידי חברים, כאותם העומדים כאן ושרים ומקשיבים. כאלה כן אלה ביצעו מפעל אשר מבחינת תוכנו והאמת שבו הוא מפעל תרבותי ואנושי מאוד.

    כאשר הגיעה בשעות הבוקר קבוצת המעפילים לא הרחק מהמשק, הופיעו פקדי המשטרה בלווית שוטרים בריטיים מזויינים ופגשו את האנשים בקצה ההר. אותה שעה צלצל פעמון המשק והאנשים קמו כאחד על רגליהם. אך בטרם הגיעה הקבוצה הראשונה של החברים למקום, הספיקה המשטרה להכות אשה מהמעפילים ולהקיף אחדים מהם. בלי שהיות הוחל לשחרר את האנשים בכוח. היה זה רגע שגם המעפילים חששו לקום וללכת, עד אשר נמצא האיש שלקח את המעפיל הראשון בידו, הקימו מהאדמה ודחף אותו ללכת. אז הלכו האחרים בעקבותיו והמשטרה הסתלקה מהמקום.

    בינתיים החלו להגיע לפרברי המשק כוחות צבא ומשטרה שתפסו את בית הספר טיץ, אשר נעזב על ידי האנשים שהתרכזו כולם במשק, ומכוניות צבאיות עוד נהרו בהמון. המעפילים היו יגעים עד מוות, כי ארוכה היתה הדרך וקשה מאוד. כיצד אמרו אחדים מהם? – “בשש השנים עברנו ארצות, נחלים והרים, אבל ‘א-זעלכע שטיינער’ עוד לא עברנו…” רבים מן האנשים בגדיהם היו קרועים ועור בשרם שריטות ופצעים.

    תחושה של זכות גדולה לחיות את הרגעים האלה – זו היתה הרגשת כל החברים במקום. רבים מן הבאים היה צריך לשאת על כפיים; אחדים הובלו בידי שנים-שלושה חברים. אותה שעה חגו אוירונים נמוך-נמוך מעל גגות הבתים, לפעמים שלושה-ארבעה יחד.

    חדר האוכל הפך להיות בית “כלבו” – חדר אוכל, מרפאה, בית חולים וכו’. חברות רבות טיפלו באהבה בבאים, רחצו אותם והלבישום בגדים חדשים. ברגעים הראשונים לא הספיקה המרפאה לטפל בכל הנזקקים, אשר שכבו בחדר האוכל על אלונקות ועל כיסאות. האנשים היו רעבים ועייפים עד כדי אפיסת הכוחות. לאחר מכן הוכנסו לחדרים לשינה ומנוחה.

    אל המשק הגיעו גם חברים וחברות מישובים קרובים ורחוקים. החצר המתה מאנשים רבים, וטוב היה לחוש את דפקם העז של הנאספים למערכה… צריך היה לראות כיצד עזבו חברות את בתי הילדים ורצו לעזור בחדר האוכל…

    אכן, היה זה יום גדול לישובנו וגם לילדינו. נוכחנו לדעת כי כל משחקי-אימוניהם אינם לגביהם משחק בלבד. לא היה ילד שלא היה מוכן מבחינה נפשית ללכת להגן על היהודים. הם היו נכונים לכך לא רק מתוך גישה ילדותית לעניין – הם חיו את הדבר בכל נימי נפשם וממשיכים לחיותו עד היום.

    כעבור כמה ימים קיבלנו את האזהרה הידועה מהמשטרה. קראתם בוודאי את תשובתנו לאזהרה זו. הננו רגילים לקרוא בעיתונות הכרזות פוליטיות כהגבה על גזירות או מכות. תשובתנו לא היתה הכרזה פוליטית רגילה. זו היתה תשובה שנבעה מליבו של כל חבר וחבר, תשובת-אמת של כל אדם בתוכנו. התקיימה אסיפה כללית שהשתתפו בה כל תושבי יגור, לא רק החברים – גם חברי הנוער וילדי בית הספר. היתה זו אסיפה בלתי רגילה מכל הבחינות, שהשתתפו בדיוניה עשרות חברים תוך מתיחות רבה. הדברים היו קצובים, קצרים וברורים מאוד, וההחלטה שנתקבלה היתה אף היא ברורה: להתנגד לכל ניסיון של גביית קנס בכל צורה שהיא, לכל ניסיון של מאסר אנשים בתוך גבולות המשק ולכל מצור או עוצר אשר יוטל עלינו.

    ואין לסיים את הדברים מבלי לומר דברי שבח ותהילה לבחורים ולידיים שביצעו את מלאכת השיחרור. גם לכך היה ביטוי קלאסי בדברי המעפילים עצמם: “א בחור, א פרטיזן – לקח אותי על הגב ונשא אותי”…

    אין לתאר את ההתרשמות העמוקה של האנשים ממעשי ידי הבחורים. אדם שעבר שש שנים בכל מחנות הריכוז סח לי כי לא ראה מימיו סדר, ארגון ודייקנות כזו של פעולה, ומן הראוי כי הקריאה המלווה מעשים להכפלת התגייסותנו וגיוס הנוער להגנה על העליה – יהוו המשך לימים הראשונים שבהם הועמדנו למבחן.

    ניסן גושנסקי

    דברים שנשא במועצת הקיבוץ הכ”א בכפר גלעדי

    19.10.1945