נרד גפן

12/06/1949 - 23/05/1998

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט"ו סיון התש"ט

תאריך פטירה: כ"ז אייר התשנ"ח

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: צבי גפן

בנים ובנות: גיא גפן, טל גפן, נועה גפן

נרד גפן

נרד נולדה בט"ו בסיוון, 1949, במשמר-השרון, בת בכורה להוריה זאב וחיה ראובני. בעודה פעוטה עברה משפחתה לכפר יהושע וילדותה עברה באווירה כפרית, קרוב לטבע שכה אהבה. בגיל שש עברה עם משפחתה לפתח-תקוה, שם למדה בבית-ספר יסודי ותיכון. מגיל צעיר התפתחה בה אהבה למוסיקה והיא ניגנה בחליל, פסנתר וקסילופון. בגמר התיכון המשיכה נרד בלימודי הוראה בסמינר למורות והוסמכה ללמד בכיתות יסוד. היא התגייסה לצבא והדריכה ב"בית-ספר שדה עין גדי", שם באה לידי ביטוי אהבתה לטבע. נרד אהבה אנשים והיה לה כישרון מיוחד ליצירת קשר עם אנשים שונים, שנמשך לאורך שנים.
עם סיום הצבא למדה מקרא וגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר גמר לימודיה הכירה נרד את צבי. הם נישאו ביגור בט"ו באב, 1976. כאן נולדו ילדיהם – נעה, טל וגיא. ביגור עבדה נרד בבתי ילדים ואחר-כך לימדה בבית-הספר היסודי ביגור.
הייתה בנרד קבלה ואמפתיה לשונה. כל דבר סיקרן אותה. בשנים האחרונות עבדה ב"מבט"ח". היא למדה שיאצו, וכמו בכל הדברים בהם עסקה, היא העמיקה במקצועה החדש וטיפלה באנשים בתחום זה.
נרד וצבי אהבו מוסיקה. יחד למדו לנגן על חליליות ברוק וניגנו יחדיו להנאתם. האהבה לטבע ולטיולים היו חלק נכבד מחייה. נרד הייתה בת תומכת להוריה ואם מסורה לילדיה.
לפני מספר שנים חלתה, היא חיפשה דרכים שונות ומגוונות להילחם במחלה. במשך הזמן למדה לחיות ולקבל אותה. בשבת נפטרה לאחר מאבק ארוך וממושך.

תְּפִלָּה

אָנָא, אֱלֹהַ,
עֲשֵׂנִי אֲהוּבָה לַפְּרָחִים.
וְכִי יָבוֹא לְךָ אִישׁ
הַרְאֵהוּ תִּפֱרַחְתִּי הַמְשׁוּקֶקֶת,
פַּזֵּר לְפָנָיו הֶעָלִים,
וְאֱמֹר:
זוֹ הפְּעוּטָה, הָאַחַת,
חָמְקָה מֵעִמִּי לַדֱּשָׁאִים,
וַתֹּאבָד.
אָנָא, אֱלֹהַ,
עֲשֵׂנִי אֲהוּבָה לַפְּרָחִים.

    סיפורים

    לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

    • קטעי יומן

      31.10.89

      נוסעת לממוגרפיה עם מוטי ויעל. הרגשה לא טובה. הרופאה מזמינה אותי ואומרת שאצטרך ניתוח. אני לא בוכה. היא אומרת: ידעת, נכון? (איך יכולתי לדעת?) ומכינה אותי למה שצפוי. ניתוח, טיפולים. לא אמרה "סרטן" אבל היה ברור מה שהיא חושבת. בחוץ בכיתי. חזרנו. בדרך אמרתי למוטי ויעל שהייתי רוצה שהדרך לא תיגמר. לא רציתי להגיע הביתה… יש לי הרגשה ש"הכל נסגר". הנסיעה – בכיוון אחד. והולך וצר עלי.

      יוני 90

      יש אנשים שהשיא שלהם זה לחזור למה שהיה, זה שיא ההבראה. אני – לא. אני לא רוצה לחזור למה שהיה, כי זה לא היה טוב. אני רוצה לנהל חיים אחרים. פחות מתוחים, יותר זמן לעצמי, להבין מה לא היה בסדר – ולתקן זאת. זה הקו של כל הספרים שקראתי….

      מה שקדם ל"הארה"זו זו הרגשה איומה של בדידות וחוסר הבנה. בעצם אף אחד לא מבין אותי ממש. אני מתמודדת לבד! אנשים מסתכלים עלי כאילו שאני "היפוכונדרית", "בעצם בריאה ומתעסקת יותר מדי עם המחלה שאיננה", אבל אני יודעת שזה לא כך. ושכדי להמשיך להיות בריאה אני צריכה לעשות כמה דברים.

      14.6.92

      היתה המסיבה. היה נפלא. בדיוק כפי שרציתי שיהיה. באו כולם והיה שמח ועליז. רקדו, שרו. לאה ניגנה בפסנתר ואסנת בכינור. אני הרגשתי נפלא. הרגשה שצריך רק לרצות. הרגשה שאנשים אוהבים אותי, שאני עטופה באהבה. הגשמתי עוד חלום…

      והתחושה הנפלאה שהאנשים שאני אוהבת ומעריכה מרגישים כך גם כלפי, ובאו בשמחה וברצון. לא מתוך נימוס, אלא ממש בשמחה ובאהבה.

      17.4.98

      ישנה בעיית ראיה. אני רואה כפול בחלק מהיום. אני לא מצליחה לראות את החוקיות של זה.

      אני בקושי קמה, בקושי הולכת. כל פעולה קשה לי מאוד. לקום מישיבה – מבצע…

      אז המחשבה היא שאם זה לא עוזר, נעשה הפסקה בטיפול הקונבנצ. כמובן שלא אחליט זאת במהירות.

      אני בטוחה שאמצא דרך יותר טובה ונכונה לתוחלת חיים טובה, לאיכות חיים טובה יותר.

      אני לא רוצה למות מהטיפול… לא רוצה לאבד צלם אנוש. לא רוצה לסבול כאבים חזקים… רוצה לקבל יותר כוחות. להנות מהחיים יותר, לשמוח, להתחזק. מקווה להצליח בזה.

      יש לי פרויקט שאני רוצה לקדם – הקמת אמבטיה, ג'קוזי, כדי שאני אוכל להתרחץ ואפשר בהזדמנות זאת לראות מה אפשר לעשות בנושא הידרותרפיה, נושא שדווקא מדברים בו ביגור. אנסה לקחת על עצמי פרויקט כזה… בטוח שזה יעשה לי טוב!!!

      (מתוך חוברת הזיכרון)

    • ברכה לראש השנה

      חג שמח.

      בדיוק לפני 18 שנה ישבתי אל שולחן זה ובמה זו, בערב ראש השנה, כבעלת שמחה כפולה. נולדו לי תאומות.

      חדשה ביגור, חדשה באמהות, מלאת חששות ותקוות.

      שנים קשות היו לי השנים הראשונות ביגור. כמו להתחיל מאפס, מהתחלה.

      ח"י שנים עברו ופה אני היום. שתי בנותי הצטרפו כחברות ליגור ומתחילות פרק חדש בחייהן.

      גם אני במקום אחר.

      אני מרגישה חלק מיגור. אני אוהבת את יגור ומרגישה שזה ביתי.

      אני רוצה לאחל לכל בית יגור, בפרוס השנה החדשה –

      שתהא זו שנה של הבנה ואהבה פתיחות וגמישות.

      שנדע לראות את הטוב בכל אחד מאיתנו, שנתייחס בכבוד זה לזה.

      שנדע לומר תודה על מה שיש וגם על מה שאין,

      שנדע לתת וגם לקבל ואז יהיו חיינו טובים יותר, יפים יותר.

      שנה טובה.

      (מתוך חוברת הזיכרון)

    • לטלטל שלום

      ביקשת שאכתוב לך דברים שאמרתי לך. אשתדל לשחזר. הדברים שאמרתי לך הם לא תורה שקראתי, זוהי תורה שבאה מתוכי אחרי התנסויות שונות שעברתי.

      כשהייתי בגילך – לא היה מי שיאיר את עיני ויכוון אותי לכיוון הנכון. הייתי עסוקה בלהיות בסדר כלפי הורים, מורים וחברים. ומכל הבלגן – שכחתי בעצם שלנרד יש רצונות ובקשות.

      מה שהשתלט על חיי היה ההיגיון והראש, שתמיד ביקרו (ביקורת) ושפטו כל מה שעשיתי או רציתי לעשות. היתה בי המון שמחת חיים שכמעט לא באה לידי ביטוי. עצרתי את עצמי כי "אני צריכה להיות שקטה, צנועה וראויה לטיפוס "התנועתי", ולא "עירונית", רועשת ומוחצנת". הייתי טיפוס מיוסר. עד שבאה המחלה והאירה את עיני. פתאום תפסתי שחיים רק פעם אחת ומה שלא אעשה בחיים האלה – לא אוכל לעשות יותר לעולם.

      למדתי שאסור לדחות דברים ורצונות. כי אין למתי לדחות. כי הרגע הזה יכול להיות הרגע האחרון בחיי. לכן, לכל רגע צריך להתייחס כאילו הוא הראשון בחיים.

      כראשון – מתייחסים לחוויה כראשונה, ובפעם הראשונה הכל תמיד רענן ויפה.

      כאחרון – לעשות הכי טוב, לעשות כל מה שרוצים, כי אולי לא יהיו עוד רגעים, וכדי שלא נחיה בהרגשה של החמצה. יותר נכון – שלא נמות בהרגשה של החמצה. צריך להפיק מהחיים את המכסימום שאפשר. עכשיו. לא מחר ולא בעוד שנה. לעשות כרגע כל מה שאני רוצה לעשות כרגע, כדי שלא נצטער.

      (מתוך חוברת הזיכרון)

    • אבא של נרד

      דברים שנאמרו מול קברה של נרד, על ידי אביה, זאב ראובני, ביום ה-7 למותה, 29.5.1998

      לנרד

      שמך מאוד התאים לך. פרח, משהו עדין, נאה, מכיל בושם סביבו. אני לא יודע איך נראה הצמח הקרוי על שמך, אבל כבר בשם ובתחושה יש משהו מיוחד, נעים, משהו מהטבע הסובב וכוחות החיים של הצומח.

      בשבילי, נרד, היה לך משהו מזה ועל כן תמיד אהבתי אותך ככה כבר מזמן.

      אבל התחלתי להכיר אותך ממש רק דרך מחלתך.

      את אחת הנשים היחידות שהכרתי שהמחלה הזו, עם כל הרע שהיא מביאה, רק חיזקה אותך ואפשר היה לראות בכל עשר השנים האחרונות שהמחלה לא גרמה להיחלשותך אלא להפך:

      את, נרד, הפכת יותר ויותר לנרד הבוגרת, היודעת את עצמה וכוחותיה, המנווטת בחכמה את דרכה בין הטיפולים השונים ובין האפשרויות השונות ודואגת לבדוק עם עצמה מה החלק שלך בכל המהומה ולשנות את עצמה ולהשתנות ולגדול באומץ רב, עם הכנסת שינויים ושינוי סדר עדיפויות, להפסיק לעשות חשבון למה ש"צריך" ולמה ש"יגידו" אלא לפעול לפי מה שמרגיש נכון מבפנים, להקשיב באמת למה אני יכולה וצריכה מתוך מהותי הפנימית ולא מתוך צורך חיצוני או מתחשק סתם.

      בקיצור, הראית לנו, נרד, כמה כוח יכול בן אדם למצוא בתוך עצמו, מה עשיר המקור האנושי וכיצד אפשר להילחם במחלה בנפש וברוח ולצאת מנצחת.

      נרד, המחלה הצליחה לאחוז רק בגופך וגם את זה נתת לה שיעורין שיעורין בלבד ולא בלי מאבק על כל ס"מ ועל כל אתר, אבל המחלה לא הצליחה לאחוז בנפשך שרק גדלה והתפתחה תוך כדי עשר שנות המחלה ולא אחזה ברוחך שהלכה וגדלה באור בנדיבות ובאחריות ובחברות לידידייך.

      כשאמרת שהכל יהיה בסדר בוודאי חווית את נפשך ורוחך שהם יהיו בסדר, רק הגוף הלך וכלה וזמנו תם.

      זו כרוניקה ידועה מראש ורק חשוב מה עושים ואיך עושים לאורך הדרך הזו.

      אבל כמו בצמחים, נרד, כאשר הפרח הולך ונובל הוא משאיר אחריו את הזרע הרוחי שלו שנופל לקרקע העולם ונובט מחדש וחווה שוב את הקיום, וכך במעגל החיים הגדול שוב תשובי אלינו ואנחנו אליך ובמובן הזה אנחנו לא נפרדים לעולם (רק מדפדפים דפדופים בספר החיים הגדול).

      יהיה זכרך ברכה וכוח חיים למוקירייך.

      (מתוך חוברת הזיכרון)