סוניה רוזן

05/03/1914 - 08/02/1992

פרטים אישיים

תאריך לידה: ז' אדר התרע"ד

תאריך פטירה: ד' אדר א' התשנ"ב

ארץ לידה: רוסיה

תנועה ציונית: דרור

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יוסף רוזן

אחים ואחיות: אשר גל

סוניה רוזן

אמא באה ממשפחה שמוצאה מרוסיה. בזמן מלחמת העולם הראשונה ברחה המשפחה לסרביה. אמא נולדה בעיירה קיפרצ'ין על יד הדנייסטר, וגדלה בבית יהודי מסורתי. היא התחנכה בקישינב, אבל לא הצליחה לסיים את לימודיה, מכיוון שאמה נפטרה, כשהיא הייתה צעירה מאד, ועול המשפחה נפל על כתפיה. כעבור שנים מספר הצטרפה לתנועת "דרור" והלכה להכשרה, כאשר המטרה הסופית היא עלייה לארץ ישראל.
באביב 1938 עלתה אמא לארץ ישראל והגיעה לקיבוץ יגור, אשר בו כבר נקלט וחי אשר אחיה. וכאן החלה את תקופת ההיקלטות בקיבוץ ובארץ.
את חיי העבודה בקיבוץ החלה אמא בטיפול ילדים דרך הרפת, הצמריה וטובופלסט, והשקיעה את כל מרצה בעבודה.
כאן הכירה את אבא, נישאה, ילדה וגידלה שלוש בנות והתמסרה לחינוכן.
כ-50 שנה לאחר בואה לקיבוץ יגור, לצערנו הרב, חלתה אמא במחלה ממארת, אשר גרמה לה סבל רב, וממנה לא קמה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • חיי עבודה

    בביתי ובעיירתי היתה אווירה ציונית. הקופסה הכחולה של הקרן הקיימת תפסה מקום נכבד בפעולותינו, וכן פעולות ציוניות אחרות. כמו רוב בני הנוער נמשכתי גם אני לעיר הגדולה ויצאתי לקישינוב בכדי להשלים את לימודי. בעיר זו הצטרפתי לתנועת "דרור-החלוץ" ויצאתי להכשרה ואני אז בת 19.

    שנתיים וחצי שהיתי בקיבוץ ההכשרה. התנאים היו קשים והעבודה מפרכת. היינו צעירים ובלתי מנוסים בעבודה פיזית קשה, והיינו צריכים להתחרות עם האיכרים מהסביבה שהיו פועלים מדורי דורות – בחטיבת עצים ובעבודות אחרות.

    בינתיים חלו חילופי גברא בממשלה ולשלטון עלו אנשי "משמר הברזל" – איגוד פשיסטי-אנטישמי מובהק, ובראשם קוזה הידוע לשימצה. ההכשרות חוסלו והחברים התפזרו. נשארנו כחמישה חברים ורצינו לקיים את נקודת ההכשרה שלנו בכל מחיר, עד יעבור זעם, אבל לאחר זמן קצר נאלצנו גם אנו להתפזר.

    בשנת 1938 קיבלתי סוף סוף את הסרטיפיקט המיוחל ועליתי ארצה. הגעתי ליגור ביום בו התקיפו הערבים את המשק. גרנו באוהל, ולא פעם הפחידונו בלילה יריות.

    נכנסתי לעבוד ברפת, בה המשכתי עשר שנים. קלט אותי והדריכני בעבודה קטוביץ ז"ל. הוא לימדני לחלוב ובעיקר לא לפחד מפני הפרות. הוא הקנה לי יחס לעבודה בענף, וזה איפשר לי לעבוד ברפת שנים רבות למרות התנאים הקשים. היה לי גם סיפוק בעבודה. רבות חייבת אני לקטוביץ שגילה כלפי – העולה החדשה – יחס חם וחברות טובה.

    לאחר מכן עבדתי בכרם ובגן הירק, ובסוף נקלעתי לצמריה, בה אני ממשיכה ליד מכונת הסריגה זה ארבע-עשרה שנה.

    כאשר אני מנסה לסכם את חיי ביגור דומה שיכולתני להגיד שהיו אלה חיי עבודה פוריים. בכל ענף שעבדתי בו התמסרתי לעבודתי בכל לבי וכוחותי.

    סוניה רוזן

    ספר יגור, עמ' 377

  • לאמא

    המסירות, המסירות הזאת שלא ידעת לה קץ….

    היה בך ניצוץ בעיניים כשדאגת. זאת היתה שפת ליבך. כך דיברת.

    היו לך המצאות מאוד מיוחדות איך לשמור שהחביתה לא תתקרר והשטרודלים יישארו חמים…

    לא היה קל לבוא מארץ אירופאית לארץ-ישראל במאבקיה לעצמאות ושלום. איבדת והשארת כל-כך הרבה ברומניה. בתוך תוכך ידעת שאין לְמה לחזור וצריך למצוא את התקווה להמשיך. הבנת שזאת מציאות קשה, וזה נתן לך המון כוח לבנות כאן בית חדש, ואיתו כל הזיכרונות מבית אביך ואמך שתמיד דיברת עליהם בחום ובהערצה.

    אנחנו ספגנו את זה. אמך אהבה להתלבש, וגם את, אמא, אפילו לעבודה לא יכולת לצאת בלי להרגיש שהבגד נקי ומגוהץ ונראה עליך טוב. אפילו בחמש בבוקר היית מסתכלת בראי לראות שגם בבגדי עבודה את נראית טוב.

    אמך נפטרה כשהיית נערה, ונפל בגורלך כבת הצעירה במשפחה להשגיח עליה, כך שללמוד הרבה לא יכולת, אך הרצון ללמוד מעולם לא פסק בך, וגם אותנו עודדת ללמוד ולהשכיל.

    תמיד קראת בעברית – לא שפה קלה עבורך. הבית היה מלא פנקסים כחולים עם שיעורי אנגלית למתחילים… ויום אחד אפילו יכולת לדבר מעט עם נכדייך.

    ניסית ללמוד לשחות, ולדאבונך זה לא נקלט. אז בחוש ההומור המאוד אופייני לך החלטת שאת תשחי רק עם הידיים. גם זה טוב לבריאות.

    היה לך חוש הומור שעזר לך ברגעים לא קלים…

    רצית לחיות תמיד. רצית עוד ועוד ועוד – לטייל, לקרוא, לסרוג וללמוד…

    היו בך כל-כך הרבה חלומות, ואחד מהם היה לנסוע עוד פעם אחת לערד. ערד היתה בשבילך סם חיים. שם קיבלת תקווה וחוזק. היה משהו במקום הזה שנתן לך תנופה לחיים.

    הזיכרונות האלה, אמא, הם משאבים לנו ולילדינו.

    אהבנו אותך מאוד.

    חנה, אריאלה, עין-יה

    יומן ליום השלושים

    13.3.1992