סוסיה אברך – ברגר

לא סבלתי מהיותי פועלת

מוצאי מבית ציוני. אבי היה אמנם אדוק מאוד והאמין שהגאולה תבוא במהרה ואין לדחוק את הקץ – בכל זאת הוא קנה 30 דונם אדמה על-יד עפולה. בבית לא דיברנו על עלייה. חשבתי שעלי קודם כל לסיים את בית הספר התיכוני ולאחר מכן להחליט מה לעשות. לא סבלתי מאנטישמיות. היו לי חברים וחברות בבית הספר – לא יהודים. לא השתייכתי לתנועת נוער כלשהי.

המפנה בא כאשר אחותי ביקרה בברסטצ'קה ושם ראתה את אחד החלוצים נוסע על עגלה עם חציר. זה נתן את הדחיפה והיא השפיעה גם עלי להצטרף לסניף "החלוץ" בעירנו בקרמניץ. מובן מאליו, את בית הספר עזבתי באמצע שנת הלימודים האחרונה.

אחותי נסעה לקלוסובה, ואחרי זמן הגעתי גם אני לשם. היה זה בשנת 1924. נסענו שלושתנו: רחל גוטמן, אריה שוחט ואני. בקלוסובה מצאנו צריף ישן ונארות במקום מיטות, והתנאים כידוע קשים מאוד. לבחורות לא היתה עבודה רבה. היינו צריכים לכבוש עבודות שונות. הבחורות עבדו בחצץ (עבודה בפטיש). זו נחשבה לעבודה קלה… אני עבדתי בעבודה יותר קשה – בהעמסת אבני גרניט על הקרונות למשלוח. בעבודה זו המשכתי כשנה וחצי. במשך הזמן הזה נשלחתי לעזרה לפלוגת דומברוביצה. עקב סיבות משפחתיות נסעתי הביתה ונשארתי שם שנה, אחר-כך חזרתי לקלוסובה ונשארתי שם עד העלייה – בשנת 1928.

… עניין העלייה לא הסתדר בקלות. דרשו ממני ומעוד כמה חברים שנישאר בתור גרעין כדי לקבל חברים חדשים. לא הסכמתי, כי למעלה מארבע שנים הייתי נתונה בטראנס של העלייה, וגם שתי אחיותי כבר היו בארץ.

…היינו הקבוצה הראשונה מקלוסובה שהגיעה ארצה. באנו לגבעת השלושה ולא היה מי שיקבל אותנו. ישבנו בחוץ על המזוודות. בינתיים נזכר אחד מהגבעה שבעין-טבעון קיים סמינר, שם גרים ועובדים בעין-חרוד. נשלחנו לשם לשלושה חודשים, עד שהתחילו לבוא קלוסובאים נוספים וחזרנו לגבעת השלושה. לאחר תשעה חודשים עברתי ליגור. הפלוגה דרשה אותי בתור מחסנאית. היה זה בסוף 1929.

הנה כי כן עברו 40 שנה. במשך השנים עבדתי בעבודות שונות והעיקר – 25 שנה עבדתי עם תינוקות. ואם לסכם: אני רואה את הדרך שעברתי בעיניים פקוחות. למרות כל הקשיים והפגמים – והם לא מעטים – הרי חיינו יותר טובים ויפים מאשר במקומות אחרים. וכי קיימת בכלל צורת חיים בלי פגמים?

יש אצלנו אחריות הדדית, אם כי לפעמים אנחנו מזלזלים בה. אין אנחנו רודפים אחרי אושר מדומה. חיינו הם חיי פועלים שיודעים את ערך העבודה. בכל אופן מה ששייך לי – לא סבלתי אף פעם מהיותי פועלת. נכון, ברגעים של חולשת דעת אנו יודעים לבקר קשה את עצמנו, את הזולת ואת חיינו בקיבוץ, ובכל זאת, לו הייתי מתחילה עכשיו מחדש הייתי הולכת באותה דרך בה הלכתי 45 שנה.

סוסיה אברך

יומן יגור, 26.9.1969