סלומון (שלמה) דוד
סלומון דוד (שמו בהודו היה סני שפורקר) נולד בשנת 1920, בעיר בומביי, להוריו דוד ואליזבט. בגיל שנה וחצי נתייתם מאביו, אמו גידלה אותו. סלומון למד מכונאות וכבר בגיל צעיר החל לעבוד במספנות של נמל בומביי. בהיותו בן 23 נשא לאשה את שרה, חברתו לחיים עד יומו האחרון. ארבעה ילדים נולדו לזוג דוד, מהם בת אחת, שושנה, שהיא אתנו כאן, ביגור.
בשנת 1948, עם קום המדינה, חלה התעוררות ציונית כבירה בקרב עדת "בני ישראל", שדוד שלנו נמנה עליה, והרצון לעלייה גבר. כבר ב-1949 מצטרף דוד לקבוצת עולים ומגיע ארצה עם המשפחה. בימים ההם הקליטה קשה מאד הייתה: אהלים, חולות, חום ועבודה קשה בסדום. המשפחה לא יכלה לעמוד בכך. כעבור 3 שנים חוזרים להודו. דוד מקבל עבודה בתעשייה הצבאית שם, אך הכמיהה לעלות שוב אינה נותנת מנוח וב-1956 מגיעים דוד והמשפחה ארצה והפעם אלינו – ליגור, ביתו אל מול כרמל עד יומו האחרון.
בשנותיו האחרונות עבד דוד בטובופלסט. קודם לכן בדוד קיטור, חדר הצלחות והמטבח. מסור מאד היה לעבודה. ואילו בשעות הפנאי פעיל בעזרה לקליטת עולים חדשים מהודו. כמו כן היה "מפעל מיוחד": איסוף בגדים וחלוקתם לנצרכים מבני עדתו. היה פעיל גם בארגון של "בני ישראל" שמרכזו בירושלים ורכש לו הרבה מאד ידידים ומכרים. ביתו היה פתוח לכל עולה, לחדש ולוותיק. וגם פנאי ל"הובי" מצא לו: דיג בקישון בחברת חיים מורנו ז"ל ומשה פורציה.
לפני כשלוש עשרה שנים חלה הרעה במצב בריאותו. אך הוא השתדל להתמיד באורח חייו הסדיר ובמיוחד השתדל שלא להזניח פעילותו בתחום העזרה למען הזולת.
איש משפחה חם היה דוד. אהב מאד את נכדיו והם החזירו לו אהבה רבה. ביתו תמיד המה מבני משפחה וידידים טובים, אנשי סגולה, סולת האומה ושמנה.
בא מהודו. מתרבות אחרת. נפל לתוככי חברה בעלת הליכות חיים שונות לגמרי, זרות ומוזרות. צריך היה לגייס כוחות נפש אדירים, כדי להתגבר, כדי לשרוד, כדי להקלט. לדוד עמד הכוח הזה.
צנוע ונחבא אל הכלים היה האיש, בעל נפש עדינה, אצילית. מסוג האנשים שהמשורר אומר עליהם: "יהי חלקי עמכם, ענווי עולם".
לבנו לשרה ולילדים.
