עדה טולפין
עדה טולפין (לבית צימבלר) נולדה בשנת 1914, להוריה משה וחיה, בעיירה וישניביץ שבפולין. בילדותה ונעוריה למדה בבית ספר פולני ורכשה לעצמה הרבה חברות וחברים. שם גם גילתה את אהבתה לשיר, ואספה מחברות של שירים בפולנית, ביידיש ובעברית.
באותה העת הייתה העלייה הבלתי לגאלית וכל מי שיצא בדרכו ארצה, ידע שהדרך תהיה מלאה מכשולים ותלאות. עדה, שהצטרפה תחילה לתנועת "החלוץ" ואחר כך לקיבוץ ההכשרה בלודז', החלה עלייתה ארצה בשנת 1939. במסע העלייה עברו את העיר ורשה והגיעו לקונסטנצה שברומניה, על חוף הים השחור. מאחר שהתגלו כוונותיהם על ידי הבריטים, עוכבה האניה והם נשארו כלואים בקרון הרכבת כל אותו היום, עד שבשעות הלילה פרצה שריפה בנמל, חברי הקבוצה, ניצלו את המצב וברחו מהמקום לאניה אחרת, שהוסבה מהובלת בקר ל"קליטת עלייה". במשך למעלה מעשרה ימים הם היטלטלו בים.
בעבודת השרשים של גיל היא מספרת: "אלו היו ימים של מחסור במזון ומים. מחלות פרצו ושלושה אנשים נפטרו". עוד היא מספרת, שלאחר ימים מספר ששטו ליד חופי הארץ, הם נתפשו על ידי הבריטים, ונכלאו על אדמת הארץ למשך כשבועיים.
בשואה נספו הוריה, אחיה ואחיותיה וכל משפחתה.
את מיכאל פגשה עדה לראשונה ביגור. בשנת 1941 הם התחתנו בביתו של מיכאל בקיבוץ עין הים (עין כרמל היום). אחרי נישואיהם עברו עדה ומיכאל ליגור. כאן נולדו ילדיהם: משה ז"ל, רבקה וגדליה יבדל"א.
ילדיה מספרים שהייתה אשה חכמה. חלק גדול בילדותם הם זוכרים שהקדישה לטיפול במשה ז"ל. עוד הם זוכרים שאהבה לשיר והיה לה קול נעים.
עדה אהבה לאפות עוגות נהדרות ורקחה ריבות מאד טעימות.
סמוך לגיל חמישים היא אבדה את מאור עיניה. עדה שהייתה בולעת ספרים בצעירות נהייתה למאזינה לקלטות.
עדה עבדה ביגור בחקלאות, בגן ילדים, בתי תינוקות, מטבח וטובופלסט.
קשר מיוחד היה לה עם נכדיה: גיל, נועה ואלון.
לפני מספר חדשים נפטר מיכאל. כשקלטה עובדה זו איבדה את רצונה לחיות.
עדה נפטרה בשיבה טובה והיא בת 91.
