עוזי בארי
עוזי נולד בט"ו בשבט 1930 להוריו יוסקה וגיטקה בארי שעלו כחלוצים ב-1922. שנות ילדותו הראשונות עברו במושב "חרות", שהוריו היו בין מקימיו. כשהיה בן חמש הגיע עם הוריו לקיבוץ יגור, שהפך והיה לתמצית חייו. כבר בבית-הספר התבלט עוזי ביכולותיו האינטלקטואליות. סיפור מעניין מאותה תקופה היה איך כילד בכיתות ו' – ז' היה נכנס לכיתות התיכון לשיעורי המתמטיקה, עומד על כיסא כדי שייראה בין התלמידים הבוגרים והמגודלים, ועונה על שאלות המורה, לאחר ששאר התלמידים לא ידעו את התשובה. בכיתה הוא לא תמיד ביקר והרבה בילה בטיולים ובלימוד עצמי, שליווה אותו לאורך כל חייו.
בנעוריו שירת עוזי ב"הגנה", ואף נעצר עם אנשי יגור ב"שבת השחורה". בהמשך שימש כסגן מפקד איזור יגור. לנכדיו סיפר: "ליד יגור היו אז שני מקומות מסוכנים מאוד: חיפה ובאלד אל-שייח'. עד שלא נכבשו שני המקומות האלה, יגור הייתה בסכנה גדולה". עוזי השתתף בכל מלחמות ישראל, ואף על זה סיפר לנכדיו: "כשירדה הסכנה מיגור התגייסתי לשרת ב"הגנה", ונלחמתי בעיקר באזור הגליל המערבי… במאי קמה המדינה וכולם נקראו לשרת בצבא ולהישבע לצה"ל. בראשית 1949 עברתי לחיל הטנקים… נלחמתי ב"מלחמת סיני", וב"ששת הימים" נלחמתי באזור ג'נין, ואף הייתי בין העולים לרמת הגולן". ב-1973, כשהיה בנסיעת עסקים באירופה בתור מנהל "לגין", פרצה מלחמת יום כיפור. "מהר חזרתי לארץ וגויסתי ליחידת טנקים, שפרצה והגיעה לתעלת סואץ. שירתתי ביחידה של טנקי חילוץ. היינו מפנים את הפצועים משדה הקרב אחורה, עד לשטח המוגן בו היו אמבולנסים מחכים להם".
ב-1951 נשא עוזי לאישה את תאומה שבאה כמורה ליגור. כשנה לאחר מכן נולדה בתם הבכורה איריס ולאחריה – ספי, עופר וסיגל. עוזי ותאומה זכו לתשעה נכדים: עמית, ערן, אהוד, תום, עינת, נעמה, נתי, עומרי ויובלי, ועוזי אף זכה להשתתף בחתונת נכדו עמית עם נטע.
לעוזי הייתה תפיסת חיים ברורה, שאותה הנחיל לילדיו ונכדיו: מעל הכל אהבת האדם והכרה בערך שוויון האדם, ויחד עם אהבת האדם – אהבת הקיבוץ וישראל. תחום נוסף שהיה חשוב לעוזי, היה פתיחות מחשבתית ואופקים רחבים. זאת העביר לילדיו ונכדיו, כשהוא מחדיר בהם את אהבת הקריאה. ובלי הלוגיקה לא ניתן להבין את עוזי, ששעות משפחה רבות היו מוקדשות לחידודים מתמטיים וחשיבתיים. עוזי תמיד מצא את הזמן לילדיו ונכדיו, שהתייעצו עמו בכל נושא. תמיד כשהייתה עולה שאלה, ולא משנה באיזה נושא, ידעו בני משפחתו של עוזי, שאם יישאל – ידע את התשובה וישמח לתיתה ובהרחבה.
כאדם בוגר, חי עוזי חיי שליחות. שליח של הקיבוץ והתנועה, וסביב שליחויות אלו בנה את חייו. ללימודי ההנדסה יצא על פי החלטת ועידת ה"קיבוץ המאוחד", שבעקבותיה נשלחו חברים ללימודי הנדסה בטכניון וללימודי חקלאות ברחובות. עוזי, עם חברי קיבוצים אחרים, היה שותף בקומונת הסטודנטים שהתגוררה ביגור ולמדה בטכניון. ב-1954 סיים עוזי את לימודי ההנדסה בהצטיינות והיה לבן יגור הראשון שסיים לימודים גבוהים. לאחר לימודיו עבד ב"מפעל הבנייה", שהיווה את חברת הבנייה של הקיבוצים, ותוך כדי כך היה פעיל בקרב חברי יגור הצעירים, ועזר בארגון "חוג הנוער", שהיה לשם דבר בתקופתו. ב-1962 הסכים עוזי להיות גזבר יגור, והיה חבר במזכירויות ובוועדות שונות, ושימש כדמות אליה היו באים להתייעץ בנושאים קיבוציים שונים. חברותו של עוזי ביגור לא הייתה מתוך הרגל או נוחיות. הוא האמין בקיבוץ בכל מאודו. בראיון שנערך איתו לקראת חגיגות ה-70 של יגור, אמר עוזי: ודאי שיש ערכים (בקיבוץ), כאלה שעד היום אני מחזיק בהם, שפעם נאמרו על ידי ההורים כהערה, ונשארו לכל החיים. אבי תמיד אמר לי, שהקיבוץ הוא לא המקום הכי טוב לחיות בו, אבל הוא הרע במיעוטו. אין מקום אחר טוב יותר". ועוד הוסיף עוזי: "מה שמאפיין את הקיבוץ זה אהבת הארץ, אהבת ההיסטוריה של עם ישראל ושל ארץ-ישראל. עצם ההוויה הקיבוצית מחנכת למשהו: שוויון האדם בלי קשר למה שהוא עושה".
ב-1973 נבחר לניהול "לגין". שם המשיך למלא תפקידי ניהול במשך 30 שנה, עד יום מותו. גם נסיעתו האחרונה לבית-החולים הייתה תוך שהוא מביע את התנגדותו – "אבל קודם כל עלי לסיים את הדו"ח ללגין". ב"לגין" חיכו למחרת להגעתו לישיבה עם הדו"ח. אך עוזי לא זכה יותר לחזור ל"לגין" אותה כל-כך אהב.
