עמוס קרן-צבי

08/06/1926 - 05/01/1975

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ו סיון התרפ"ו

תאריך פטירה: כ"ב טבת התשל"ה

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: שושנה קרן-צבי

אחים ואחיות: יוחאי קרן-צבי

עמוס קרן-צבי

נולד – כ”ו באב תרפ”ו 6.8.1926
נפטר – ג’ בשבט תשל”ו 5.1.1976

עמוס, בנם של מרים וירוחם, היה מהבנים הראשונים של יגור. קבוצת הילדים הראשונה היתה קטנה, תנאי גידולם היו קשים וחברת המבוגרים – הורים ומטפלות – חסרי ניסיון. יחד עם לבטי הקיום והמאבק להתפתחותו של ישוב צעיר, גדלו הבנים, כשהם מלווים את תהליך הצמיחה ומעורים בכל הנעשה בחצר.
ואכן, כבר אז נמשך עמוסק’ה לכל גלגל ומכונה. לא היה טרקטור חדש או עגלה שלא עברו את טיפולו של עמוסק’ה הילד. לא היתה חלקת פלחה על עובדיה שלא הכיר אותה.
טבעית היתה דרכו אל ביה”ס החקלאי במקוה ישראל, לאחר שלוש שנות לימוד בבית הספר המחוזי ביגור. השנתיים של מקוה ישראל בנו את אישיותו של עמוסק’ה והקרינו על כל חייו להבא. עולם המכונות החקלאיות נפתח לפניו על כל רזיו ולכן טבעית היתה השתלבותו במוסך. בכניסתו לחיי המשק, עם שובו מהצבא, בלט ביכולתו לקשור קשרים מסועפים עם צעירים ומבוגרים כאחד. עזר לו בכך, נוסף על ערנותו, גם זכרונו המופלא באשר לאנשים ולמאורעות.
איש עבודה היה בכל רמ”ח אבריו, כשחוש אחריות עמוק ומסירות רבה מנחים אותו במעשיו. קפדנותו מתוך אכפתיות ותביעתו מעצמו הביאו אותו גם לדרישות מתוחות מהזולת. ידענו שהצלפות לשונו נבעו, לעיתים, ממקור זה. נסיונו, ובעיקר תכונותיו, סייעו לו להפוך את ריכוז הקניות לא לתפקיד גרידא אלא ל”מוסד”.
במשך עשר השנים בהן מילא עמוסק’ה תפקיד של מרכז קניות היה שותף להכרעות בפיתוח המשק וברכישת ציוד, כשהוא משמש כתובת לצרכי כלל ופרט. היה מקובל על קשת רחבה של מוסדות בחוץ, איתם היה קשור בתוקף תפקידו. בכל מקום רכש ידידים.
עמוסק’ה – “איש רעים להתרועע”. כמה נדלק בהתכנסויות חגיגיות, במסיבות ובטיולים, כשהוא נהנה לשתף את הסובבים אותו במשחקי לשון נופל על לשון, פתגמים ומכתמים בחרוזים.
גילויי המסירות, המרץ והדבקות בענייני ציבור לא הפחיתו מטיפוח משפחתו באהבה ובדאגה, תוך יחס אבהי לכל גילוי אישי ומיוחד בילדיו – אם זה נגינה, לימודים, כניסה לענף או בילוי משפחתי בטיול ברחבי הארץ.
פינה חמה היתה שמורה אצלו להוריו ולבני משפחתו הרחבה, שכה אהבוהו.
עמוסק’ה, כולנו המומים וכואבים על חיים תוססים, אשר כך נקפדו לפתע.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • בננו היקר

    מה ערך לדאגה הרבה, לטיפול באדם, המוצג יום יום מול המוות, וחייו לו מנחה שאולה מידי המקרה העיוור בלבד? מה ערך לשמחה על מחלה שחלפה לעומת ענני מוות קודרים ואפלים?

    בתוך רגע נחרבים עולמות של אהבה ושאיפות לרוב.

    החיים והמוות דבקו כאן יחד לשלמות אחת עד אין הפרד, האצילו הודם זה על זה.

    אך הן יש עוד מי שנשאר, ולפניו דרך ארוכה מאוד.

    והמדבר בזמן ובמקום שבלב האדם, מי יידע אי גבול לו?

    ואיך יוכלו אלה שעליהם עוד ללכת, למרות הכל, לעמוד בימי מסה ומבחן בכל משמעותם?

    אז – ביודעים ובלא יודעים – יגברו כוחות גנוזים בנפש האדם למען לא יכרע במצוקתו.

    אכן, האם יש משהו מנחם כדי לשאוב חיזוק ואומץ בהוויית העולם המסתורי של חיינו עלי אדמות?

    מרים פרבר קרן-צבי

    #

    בבוא הרעה

    בלילות נדודים, בשעת הבדידות הגדולה, שעת התייחדות עם עצמי, שאול אשאל:

    איך נפל הדבר האיום? איך כלתה כל הרעה על חלום חיי? מי פילל ליום מר ונמהר כזה, שהכל בבת אחת נגמר? מי פילל ליתמות כה מהירה?

    הבית התרוקן ונותר רק חלל ריק לכולנו ולכל בית יגור. הייאמן כי נטש אותנו לנצח וכי לא נוסיף לראותו?

    נלקח מאיתנו הפיקדון היקר בטרם עת – באיבו.

    זכרו ודמותו תמיד נגד עיניי, וחרוטים הם בלבי לעולם. לא אוכל לשכוח אותו. מי יתן ואאצור כוח להמשיך ולהתגבר על מכאוביי אלה.

    עמוס! כאגדה – בננו היקר, נזכור אותך בימי מבחן ושכול, בתפילה בלב ובדמעה יוקדת. הן זכית לקנות עולמך בשנותיך המעטות במאבק תמידי. את שתבעת מהזולת, תבעת תחילה מעצמך.

    נתת חלקך בכל מלחמות ישראל, בחזית ובעורף, בשחרור הארץ אשר אהבת. טיילת בה לאורכה ולרחבה.

    איש המעשה והביצוע היית. בחברה יוחד לך מקום מיוחד, כל כך פשוט וטבעי. ידעת להתהלך עם כל אדם.

    מי כמוך ידע את הגדולה והסוד שביחסי חברות טובה? חיים ומרץ מצהילים כל לב ועין רואה בגאווה.

    כל סגולות האור האלו שזכית בהן נחצבו משחר הילדות המבורכת של אהבה רבת ביטחון המעשה והאמונה, בטוב אשר סביביך.

    ועל כל אלה בא הקץ ואל תוך ימינו אלה, הצורבים בנשימתם.

    (מתוך פרקי יומן)

    ירוחם קרן-צבי ז”ל

    (מתוך חוברת הזיכרון)

  • אל הקיבוץ

    לליבי קרוב ביותר הקיבוץ. בצורת התיישבות זו אני רואה את האפשרות הגדולה ביותר להגשמת הרעיון הסוציאליסטי של שוויון, צדק חברתי וחיים מוסריים…

    אכן, לקיבוץ מעלות רבות וחסרונות. מעלותיו הן בשטחי חיים רבים: בעבודה, בחברה, בתרבות, בחינוך ועוד.

    בקיבוץ הכל שיתופי ונעשה בכוחות מלוכדים. בקיבוץ יכול למצוא את מקומו גם אדם חלש…

    החבר בקיבוץ מסוגל, לאחר יום העבודה המוגבל, להתפנות יותר לקריאה ולהנאה אמנותית מאשר חבר המושב העייף מאוד לאחר יום עבודה ארוך.

    החינוך תופס מקום מכובד בקיבוץ. חינוך הילדים לקראת עתידם מתחיל משעת לידתם ממש: בית התינוקות, הגן ובית הספר. הקיבוץ יכול להרשות לעצמו לשלוח תלמידים מוכשרים להשתלם במקצוע זה או אחר. הדבר נותן אחר-כך את תוצאותיו בפריון העבודה והתוצרת בענף זה או אחר. הקיבוץ מאפשר השתלמות ע”י הרצאות, חוגים וכו’. בצורת התיישבות אחרת אין אפשרויות כה רבות להחליף את החברים ולמלא את מקומם בעבודה.

    אכן, ישנם בקיבוץ גם חסרונות שעדיין לא התגברהו עליהם.

    אציין כאן חיסרון אחד עיקרי: אי התעניינות מספקת מצד החברים במצב המשק. כל כובד העול רובץ בעיקר על צווארם של מתי מספר הממשיכים שנים על שנים לשאת בעול זה. ליקוי זה בולט בעיקר בקיבוצים הגדולים. השאלה תובעת את פתרונה. מה עגום לראות שלאסיפה הכללית – זה המוסד העליון, החורץ את גורל המשק למשך שנים – באים אותם מתי-מספר הנושאים תמיד בעול, וכל השאר כאילו אינם מתעניינים בה כלל.

    הקיבוץ עודנו נאבק בהרבה בעיות חיים קשות, אבל כשם שכבר התגבר על הרבה מכשולים בעבר, כך מקווה אני שיתגבר גם בעתיד.

    עמוס קרן-צבי

    (מתוך החוברת “נבטים” – רשימות ומאמרים של מסיימי ביה”ס החקלאי מקווה-ישראל

    במלאת לו 75 שנה. תש”ה 1945)

  • ליום חגנו

    חג לנו היום – מלאו עשרים שנה להתיישבותנו על אדמת יגור.

    הרבה עבר עלינו מיום הנחת אבן היסוד הראשונה ומיום בו נשמע קולם של ראשוני יגור על גבעה שוממה זו.

    לא חיים קלים היו מנת חלקם של קומץ קטן זה. בין ביצות-קדחת וקוצים לרוב, אולם האידיאל הנשגב והרוח החלוצית אשר פעמה בלבם חישלו אותם והאירו דרכם. זה גם הצעיד אותם אל ההישגים של המשק עד היום.

    כל רגב אדמה כאן, כל לוח בצריף, יספרו לנו את קורות יגור, את תולדות כיבוש הקרקע הזאת וריתוק החברים אליה. הקרקע היתה משאלתם ואליה הגענו כיום.

    גאים עומדים ראשוני יגור ביום חגם זה, חזקים ברוחם ישקיפו אחורה ויעלו בזכרונם ימים עברו, ועיניהם לקראת הבאות.

    יודעים חברי יגור כי לא רק לעצמם בית נאמן הקימו, אלא לכל יהודי באשר הוא יהודי. כי פה ימצא את ביתו.

    יגור, שבדמי בניה שילמה עד הגיעה הלום, עמדה במבחנים קשים, כי סיסמתה היתה “קדימה ורק קדימה!”.

    ודור ממשיכים יקום ליגור, אשר ירחיב ויבסס את המשק. דור אחר דור ימשיכו את חזון הגאולה, חזון העתיד.

    ברכתי למשק, שיגדל דור ממשיכים ומגשימי דרכי אבות, בנים נאמנים לעם ולארץ.

    עמוס קרן-צבי

    (יומן יגור, 1942)

  • כמה בודדים נשארנו

    עמוסק’ה שימש לנו כעין אבן-משען, כעין הבטחה לעתיד שיכולנו לסמוך עליה, שאנו חוליה בשרשרת.

    מתי-מספר, בני המחזורים הראשונים, ומתוך החבורה המצומצמת שצמחה לתוך המשק, עם התבגרה לאחר הסערה והטלטלה של קום המדינה, נשארו ספורים. האם יהיה המשך ליגור? זה פה וזה שם, ורק יחידים נשארים במקום. מלוא הכרת טובה יש לנו אליהם.

    עמוסקה, בן המחזור הראשון, נשאר כאן, והוא במלוא רמ”ח אבריו איש יגור. מכיתת הילדים המקובצת הראשונה, שרק בחסד קיבלה פה ושם את רמזי טובו של החינוך הקיבוצי, שבגר רק לאחר שראשוני הילדים כבר נעשו לחברים. הרי אלו היו פרי בוסר, וכיצד יכלו לתבוע מהם שייקלטו, שיכו שורש? הלא טבעי היה שיפוצו איש לאשר יישאנו הרוח. ועמוסקה נשאר, עומד בשתי רגליים איתנות בתוך יגור, כעין אבן שואבת, המקרינה לכל הכיוונים; למעלה – אל החבורה הוותיקה, לצדדים – אל הנקלטים מגלויות ישראל השונות, ולמטה – אל הצעירים הצומחים ומצטרפים.

    איך היה מקובל על כולם, שהיתה בו סגולה של מציאת מסילה אל כל אחד. והוא לא צריך היה למצוא, כי הדבר היה קיים בתוכו מראש, לדבר עם אדם ולדבר אל תוכו של אדם, שאילולא כן לא היה קיים הקשר.

    הוא ידע אידיש והוא ידע עברית. הוא רשם את שמו ל”דראון עולם” על מגדל ימק”א בירושלים בטיול של כיתת בית הספר והמשיך לגלגל לשונו בחרוזים גם לאחר שהוציא בן ובת לחברות. עמוסקה, שחקן קבוצת הכדורגל של יגור, ועמוסקה המשתפך אל שירת דרום אמריקה וקצב הרומבה של ברזיל.

    היו לנו שמות. שמות הכתובים בתעודות הלידה, אבל לגבי עמוסקה הם היו ריקים מתוכן. היו כנראה יבשים ולא ביטאו שום דבר, שהרי בפיו היינו “דויסר”, “יוסף”, “חצקהלה”, “פאוזי”, “אפרתה” ו”בס”… ועם כאלה היה ראוי לדבר, או כן, כמה אהב לדבר…

    אבל לא על חשבון המעשה. לעשות, משמעו לעשות סדר, משמעו לתקן. שהרי זו ההתייחסות המוסרית אל העולם, אל הקיבוץ, המשק, גם אם לא מדברים עליה. הכיצד יוכל המשק להתקיים בתוך ה”בלגן” השורר בכל? כשאתה נלחם להכניס סדר בדברים, אתה מונע את התפוררות הקיבוץ, ואז עמוסקה מתרוצץ ומסתער כדי למנוע מפולות. ואיך יכולת לדעת, כשפנית אליו בחדר-האוכל, באיזה שהוא עניין, וראית קמט נחרץ במצחו והעין מתעממת כאילו מסך יורד, איך יכולת לדעת אם אותה שעה מתחוללת בנפשו מלחמה בין העייפות הציבורית והרצון לזרוק ולהיפטר, לבין הכורח הפנימי לעזור ולפתור בעיות.

    והיו גם שעות של נחת. כיצד יוצאים לטייל במשפחות, לקרוב ולרחוק – לבקעה, לירושלים או למרחבי סיני: ושוב, צריך להתארגן ולהצטייד שלא יהיו מחסור ותקלות. ואתה סמוך ובטוח שעם עמוסקה לא יחסר דבר…

    עמוסקה, שלפני יובל שנים כמעט היה ילד דק, בעל עיניים שחורות נוצצות וצחוק מתגלגל, ולפני ימים ספורים היה גבר בעל זיפי זקן מחוספס וקול מצריד.

    איך כרע נפל…

    עקיבא

    (מתוך חוברת הזיכרון)