ערן ורדי

נולד בקיבוץ יגור להוריו ציפורה וחיים. תינוק שחור-עיניים וערני מאוד. את אביו, שהיה באותו זמן מגויס לצבא הבריטי, ראה רק בהיותו בן שלוש. אמו, חובבת טבע ומורה בבית הספר היסודי, שיתפה אותו מגיל רך בטיוליה עם החברה לידיעת הארץ והדבר הטביע את חותמו עליו.
ערן אהב את הטבע, בעלי-חיים וצמחים וכן אתגרים של טיפוס ו"כיבוש". בבית-הספר היסודי שבמשק בלט ערן במעשי-שובבות והיה שותף לכל מעשה-קונדס. תמיד בעניינים, מארגן וקשוב לכל אירוע.
בגיל עשר הצטרף ללהקת ריקודים לילדים מוכשרים, שארגנה בקיבוץ קטיה בדמור. בזכות גמישותו ויכולתו הגופנית התבלט, ללא-כל מאמץ, והפך ל"כוכב" בלהקה. ערן נבחר תמיד למלא תפקידים מרכזיים בחברה, תפקידי ארגון והדרכה. כושר-הארגון בלט בטיולים השנתיים, במחנות ובמסעות שערן עזר לארגן ושיקע בהם הרבה ממרצו.
גם בתחום הספורט התבלט ערן, בעיקר בהתעמלות-קרקע ובמכשירים. בכיתה י"ב זכה במקום ראשון בתחרויות ע"ש מרט, שהקיפו את כל בתי-הספר התיכוניים מאזור חיפה.
לפני שירותו הצבאי שימש במשך שנה כמדריך בקן של הנוער העובד בבני-ברק.

ערן גויס לצה"ל במחצית יוני 1962 והשתלם, במהלך שירותו הצבאי, בקורסים רבים.
לאחר הטירונות סיים קורס-צניחה ולאחריו השתלם בקורס-מ"כים. פחות משנתיים לאחר גיוסו לצה"ל התנדב לקורס קציני חי"ר, החיל שבו שירת מראשית גיוסו, וזמן לא רב לאחר סיום קורס זה השתלם בקורס קציני-חבלה. שלושה חודשים מתום קורס זה סיים קורס נוסף – קורס קציני-סיוע ופקחי-אוויר.

בתום שירות-החובה הסדיר המשיך ערן לשרת שנה נוספת בתנאי קבע. במהלך שירותו הצבאי הסדיר הוצב ערן ביחידות ובתפקידים שונים. במחצית שנת 1966 שוחרר משירותו הצבאי והצטרף למערך המילואים של צה"ל ובמסגרתו השתלם בשני קורסים נוספים: קורס לקציני-מודיעין, קורס מ"פים חי"ר. במהלך פרק-זמן זה מונה לתפקידים שונים, כגון מ"מ וקמב"צ.

לאחר שהשתחרר מצה"ל חזר ערן לקיבוצו, יגור, ועבד כמבקר-טיב במפעל הפח. הוא נשא לאישה את נעמי והקים את ביתו בקיבוץ יגור. בשנת 1966 נולד עמרי, בנו הבכור.

בפברואר 1972 עזב ערן את יגור וחזר לשרת כקצין בצבא הקבע. במסגרת שירותו מונה לתפקידים שונים, ביניהם: סגן מפקד נפת חברון ומדריך פלוגתי.
בשנת 1973, ימים ספורים לפני מלחמת יום-הכיפורים, נולד בנו אסף. על שירותו בצבא הקבע הוענקה לו תעודת הוקרה וכבוד בחתימת ראש אכ"א והרמטכ"ל. בתפקידו האחרון שירת בדרגת רב-סרן.

ביום כ"ו בשבט תשל"ז (13.2.1977) נפל ערן בעת מילוי תפקידו, בתאונה שארעה באזור שער-הגיא בשובו מיום-אימונים. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבקיבוץ יגור.
השאיר אחריו אישה, שני בנים, עמרי ואסף, הורים ואח.

במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "תפקידו חייב הימצאות בלחץ תמידי ורצוף של אימונים, תדריכים והכנות… מאמץ כזה, לא כל אחד יכול לעמוד בו. תפקיד שכזה צריך לבצע בדבקות ובאמונה ולראות כשליחות גדולה לביטחון עם-ישראל. ערן ז"ל עמד בו בכבוד… רצונו להגיע לשלמות בכל דבר חייב אותו למאמץ יתר ומעורבות כמעט בכל תחום שנעשה במסגרת עבודתו… בכל אותה מלאכה עצומה אשר בה אנו עוסקים… היה ערן ז"ל חלק בלתי נפרד, כאשר הוא אישית קידם את התחום שעסק בו…"

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

מהספר
מהספר "היכלות החבויה בתוכנו" –
קטעים מהפרק "המשפחה שלי"
כתב: יותם ורדי
כשהייתי כמעט בן שש, התגייס אבא שלי לצבא הבריטי והתנדב לבריגאדה העברית. שמחתי והתגאיתי כשאבא בא לגן הילדים לבוש מדי חקי ועל זרועו השמאלית תג עם דגל כחול לבן שמגן דוד במרכזו. אולם בעיקר אני זוכר את תקופת היעדרותו של אבא במלחמת העולם השנייה, כאשר נשלח לאירופה.
היו אלה שלשו שנים בלי אבא, בדיוק, שאחי ערן נולד, ואני אז כבן שש. תשומת הלב העיקרית של אמי הופנתה אל ערן, התינוק החמוד, כהה העור והשיער, שעיניו חומות. נראה היה שאין הוא דומה לי כלל. הולדתו הייתה לי הפתעה: יום אחד, כשהייתי בדרכי מבית הילדים ל"חדר" המשפחתי, עצרה אותי אמו של ילד מהגן שגם אביו היה חייל בבריגאדה, ואמרה לי שהיום אני צריך ללכת אליהם ל"חדר". למה? שאלתי. "כי אמא שלך בבית חולים", ענתה. "למה מה קרה לה"? שאלתי בהפתעה וחשש. "לא קרה לה שום דבר רע, היא ילדה לך אח", השיבה. לא ידעתי שאמא בהריון. היא לא הכינה אותי לכך, בניגוד לנוהג היום והאמת שאף פעם לא שוחחתי איתה על כך גם שנים לאחר מכן.
ערן גדל והייה לילד ערני ומוכשר, מקובל ומוערך על ידי בני גילו. בשבתות ובערבים היינו נפגשים בחדר ההורים. אני זוכר משחקי האבקות על הדשאים, כשיש לי יתרון ברור של שש שנים. כמה שנים לאחר מכן הפרש שש השנים שהפריד בינינו, והפעילויות החברתיות במסגרות השונות בהן גדלנו גרמו לכך שכמעט ולא נפגשנו.
השנים בהן הייתי בצבא ואחר כך שנה נוספת בקיבוץ מלכיה, כשערן היה בן שש-עשרה ודבורה אחותנו בת אחת-עשרה, יצרו בינינו פער גדול. המשפחה הייתה נפגשת בעיקר בשבתות לארוחת ארבע עם העוגות שאבא אפה בסיר-פלא על פתיליה שהייתה מוצבת (בלית ברירה) על השיש בשירותים, שכן החדר לא היה מטבחון ועל המרפסת הקטנה ששמשה מבוא לדירה נשבה רוח.
ערן התבגר והיה לנער יפה תואר, שחרחר ובעל בלורית שיער כהה וצפופה. היו לו עיניים כהות, חיוך מלבב ואף מחוטב. הוא היה "מלך הכיתה", תלמיד טוב וספורטאי רב גוני. עוד בהיותו נער בכיתות-המשך שיחק בכדורגל, היה מתעמל מצוין וזכה במקום הראשון בתחרות התעמלות של בתי הספר במחוז חיפה.
לאחר שחזרתי משנת שרות במלכיה, התאמנו יחד במשך תקופה מסוימת בהתעמלות מכשירים, ואף ערכנו הופעות ראווה משותפות עם קבוצת מתעמלים קטנה מיגור. לפני שהתגייס לצבא הדריך בתנועת "הנוער העובד". את שירותו עשה ביחידת הצנחנים והיה מ"פ אהוב על חייליו בגלל גישתו החברית והשוויונית. הוא היה מחנך-מדריך , מה שלא הפחית כלל מדמותו כמפקד.
אחרי הצבא חזר ליגור, התחתן עם נעמי, בת יגור, והיה אב גאה לעמרי ולאסף. אני זוכר טיול משפחתי לציפורי עם ערן, נעמי ועמרי. זו הייתה תקופת סוף האביב, אנחנו ישובים על שמיכה, סביבונו ים של חרציות צהובות, ואני צופה בערן מוליך את בנו הקטן בין הפרחים, מאושר וגאה. היו גם הפיקניקים המשפחתיים ביגור ביום העצמאות בהם נפגשה כל המשפחה המורחבת.
ב-1977 שירת ערן בצבא קבע בדרגת רב סרן, סיים את קורס פו"מ וגר בירושלים. אני שהיתי בקנדה עם משפחתי בקרבת סבא וסבתא הקנדיים של ילדיי.
צלצול הטלפון העיר אותי בשעת בוקר מוקדמת. מזכיר הקיבוץ הודיע שערן אחי נהרג בתאונת דרכים. היה זה ביום הולדתו.

ערן ורדי

פרטים אישיים

מסמכים

משפחה

סיפורים

מהספר