פירוז לביא

02/08/1941 - 02/02/2018

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט' אב התש"א

תאריך פטירה: י"ז שבט התשע"ח

ארץ לידה: אירן

שנת עליה: 1963

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

פירוז לביא

פירוז נולד באוגוסט 1941 בטהרן שבאיראן. ילד תשיעי מבין עשרה ילדים. הוא גדל בבית מסורתי, דתי, להורים שומרי מסורת. חונך על ברכי היהדות. בבית הקפידו על חגים ומועדים יהודיים ועל שמירת השבת.
בגיל 13, בחגיגת בר המצווה, התקבל כחבר בתנועת נוער, במסגרתה עלה ארצה בספטמבר 1963 בהיותו בן 22.
במסגרת הסוכנות היהודית הגיע פירוז לקיבוץ בארי וכאן התחילה דרכו בארץ. אחיו יהודה, שהיה כבר בארץ בחיפה, הציע לו לעבור לאולפן בקיבוץ יגור וכך יוכלו להיות קרובים יותר אחד לשני. הקשר ביניהם היה הדוק וחזק.
פירוז הגיע ליגור בספטמבר 1963 והתקבל לאולפן לעברית. המורים היו שולמית קרל-אמיתי ושלום הקטין. בסיום האולפן, כעבור חצי שנה, יצא לשירות בצה"ל במסגרת חיילים עולים חדשים.
בסיום הצבא הסדיר התחיל לעבוד במטבח ופגש את רבקה גבאי שהייתה אז האקונומית. רבקה אהבה את פירוז והציעה לו בית אצלה ואצל ניסן. רבקה וניסן קיבלו אותו בחום ובאהבה, וכך התחילה ההיכרות עם לאה שסיימה אז כיתה י"ב.
כעבור חצי שנה, ערב פרוץ מלחמת ששת הימים, לאה ופירוז נישאו. פירוז התגייס למילואים וחזר כעבור שלושה שבועות.
בשנות עבודתו ביגור פירוז עבד במכבסה, בלול, בתריסיה ושנים רבות בלגין במחלקת ההדפסה. הוא נשלח מלגין לקורס בארצות הברית וחזר ללידת התאומים.
בסיום עבודתו בלגין עבר לעבוד בתחזוקה בגיל הרך. פירוז עזר רבות בהכנות לחגים, בעיקר בסוכות ובפורים. הוא נהנה מאד מהקשר עם המטפלות ומעבודת הנגרות לילדים. המטפלות זוכרות איך שמח לפגוש את הילדים בטיולים בחצר המשק כשהם היו קוראים בשמו.
פירוז אהב את החיים ביגור והיה שותף להרבה אירועים, בעיקר חתונות. הוא אהב לבשל ושמח לראות שהאנשים נהנים מהאוכל שבישל.
לפני כעשר שנים פרש לפנסיה, והתחיל לטייל עם יזהר, חברו הטוב, בארץ ובעולם. חבר נוסף היה יעקב כרמי שהרבה לבלות בחברתו.
פירוז היה איש משפחה חם, מסור, נאמן, אוהב ואהוב.
השאיר אחריו ארבעה ילדים: עינב, ענר, עירם ועירן ושנים עשר נכדים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • בקורס להדפסה בארצות הברית

    נשלחתי על-ידי לגין להשתלמות בקורס לענייני הדפסה, מאורגן ע"י "אמריקן-קן". הקורס נמשך ארבעה שבועות ועוברים בו בצורה אינטנסיבית תהליכי הדפסה וכיווני המכונות בשטח זה. ביקרנו בכמה מפעלים של החברה. הם עובדים בשיטות אחרות מאשר אנחנו. מבחינת אוטומציה אין כמעט הבדל, אך יש אצלם מכשירים לבדיקת הטיב, יותר משוכללים מאשר אצלנו.

    בקורס השתתפו חמישה אנשים – שלושה אמריקאים, אחד מברזיל ואני…

    קיבלו אותנו באופן יוצא מן הכלל. דאגו לנו והשתדלו לבוא לקראתנו בכל. אולם נכון גם זה, ועל כך נאמר לי עוד לפני הנסיעה, שעם גמר יום הלימודים או העבודה, נגמרים גם היחסים. לא נהוג שם להזמין מישהו הביתה. זה לא היה אכפת לי, כמובן, אך בכל זאת הרגיז אותי כאשר נודע לי כי ישנם באותו מפעל בו נתקיים הקורס שלושה יהודים, והם ידעו ללא ספק כי נמצא בקורס גם אחד מישראל. אך אף פעם לא ניגשו להתעניין.

    יצא לי להיות בארצות הברית בחורף קשה. ברוב המקרים העדפתי לא להסתובב בחוץ בגלל הקור והשלגים, אלא לשבת בבית המלון המחומם, כאשר לרשותי ספרים בעברית, עיתונים באנגלית וכמה רשתות טלוויזיה.

    האנשים במפעל שם ידעו וגם גילו התעניינות אוהדת לישראל. נשאלתי מה זה קיבוץ, עליו הם לא ידעו הרבה. איך זה – הם שאלו – איך אפשר לעבוד בלי לקבל כסף? אני לא הייתי יכול לחיות כך – הכריז שם מישהו. כמובן ניסיתי להסביר כי בקיבוץ כל אחד מקבל תמורת עבודתו הרבה דברים וחי לגמרי לא רע. אולם חשתי כי הסברים אלה לא ממש נקלטו.

    לאחר גמר הקורס והעבודה (אחרי הקורס גם עבדנו חמישה שבועות) אירגנו לנו מסיבה צנועה ואיחלו לנו הצלחה. בדרך כלל אפשר להגיד כי לא נתקלתי, כל זמן היותי שם, בשום גילויי אנטישמיות. בכל מקום הודעתי כי אני ישראלי והיחס אלי היה טוב מאוד.

    הספקתי גם לערוך טיול מחוף לחוף… המרחקים שם מדהימים ומרשימים כאחד. התרשמתי במיוחד מהביקורים במוזיאונים, פארקים, נוף בלתי רגיל, ובכלל יש הרגשה שזה משהו מיוחד…

    לקראת החזרה הביתה הייתי נרגש מאוד, כי הרי ידוע: אין מקום יותר טוב מאשר הבית.

    פירוז לביא

    יומן יגור, 20.5.1977