פנחס סובול

מה גרם לעיצוב דמותו של פנחס, קשה לדעת. הלא מילדותו ידע סבל ומכאובים. כמו כל ילדי דורו עבר את שבעת מדורי הגהינום הנאצי עד הגיעו ארצה. ראה את השמדת הוריו והוא עדיין בגיל רך כל כך. תמיד בנדודים ובמחנות. וכשבא ארצה עם קבוצת "ילדי טהרן", ידענו רק שהוא אחד מכל אלה הילדים ששילמו ביוקר בעד גלותנו. מכונס בתוך עצמו, תמיד עצוב ובודד, התהלך בתוכנו. קשה היה לו להסתיר את סבלו, ובפניו הרציניים ראית תמיד את הגעגועים לאם ולאב שכל כך חסרו לו. וגעגועים אלה והכאב דחפוהו לפעולות. ובטרם מלאו לו שמונה-עשרה שנה, התגייס לצבא הבריטי. ולא בא גיוסו מתוך טמפרמנט של נער צעיר השואף להרפתקאות, אלא בחישוב קר דימה שאולי יזכה ע"י גיוסו להגיע לגולה. ואם כי ידע כמעט בבטחון, שהוריו הושמדו, בכל זאת לא נח ולא שקט ולא השלים עם המחשבה שלא למצוא איזה שריד ממשפחתו. וחוסר מגע קרוב, חוסר קרבה משפחתית העיק עליו ולא נתן לו מנוח. אבל חלומו לא התגשם. בגלל גילו הצעיר לא יכול היה להתגייס יותר מוקדם, ושוב לא הספיק לצאת את הארץ בכדי להגיע לפולין.

וגעגועיו למשפחתו נתנו בו את אותותיהם יותר ויותר. נהיה יותר רציני ונהיה בישן יותר. עבד והיה מסור לעבודה. וככל שהעמיק לחשוב ובמידה שהתבגר, בה במידה ניקרה בו המחשבה, איך להגיע לגולה, לפולין.

אופיו נהיה מוצק יותר, אבל בישנותו גדלה. זוכרני איך אמר לי פעם, שהוא מתבייש להכנס לחדר-האוכל שלנו, וכשהוא גומר לאכול הוא יוצא מן הדלת הקרובה לדירתו. מה גרם למידת בישנותו, קשה לדעת.

אבל קרוב לודאי שהעיקו עליו הגעגועים למשפחתו, ופשוט היה לו קשה להפגש עם חברים מבוגרים, בה בשעה שכל בני המקום, בני גילו, יושבים וסועדים יחד עם הוריהם, והוא כאבר מדולדל יושב בודד וערירי מבלי שמבט אם או אב ילטף אותו.

והמשיך לעבוד וחישל את אופיו.

ראה את יגור כביתו, ולא אחת אמר לי, שהוא יישאר כאן חבר. והנה הועמד הישוב היהודי בארץ לפני עובדה היסטורית. הובטחה לנו עצמאותנו בחלק של ארץ-ישראל. אבל לא על מגש כסף הוגשה לנו העצמאות. ואנו כאן בארץ יודעים במה נקנית עצמאות של עם. נסיון של עשרות שנות התישבות בארץ הורה לנו, שלא בנקל נגיע אליה. נוסף על כך יש גם גורם שלישי, שהוא מאוד מעוניין בהקזת דמנו. אבל גם הישוב שלנו חושל והתבגר לקראת חיים עצמאיים. מ"תחזינה עינינו בשובך לציון" ומכמיהה וגעגועים התחלנו לאט-לאט ליצור עובדות מציאותיות, שהעולם מוכרח היה להתחשב בהן. שעל אחר שעל התקרבנו למטרתנו, וחוליה בתוך חוליה משתלבת. ישוב כפרי אחר ישוב כפרי הוקם. עוד בניין ועוד בית-חרושת, וככה מתרקם וגדל בנייננו בעמל ובעבודה מפרכת ליצירת מדינה עצמאית.

וגם הנוער שלנו הבין כי זהו הרגע ההיסטורי, ונחלץ לפעולה.

ופנחס כרגיל סגור ומסוגר ואינו מוציא הגה מפיו. אבל כבר החליט מה דרכו ומה עליו לעשות. בשקט, בלי להודיע למישהו, הוא מתגייס לפלמ"ח. ידע ששם מקומו. וכך שוב אנו רואים אותו בשורות הצבא, אבל הפעם בצבא שלנו – – –

טעם את כל מרירות הגלות והרגיש את הטעם של עם חפשי במולדת. הצטיין בעבודה, ובמשך זמן קצר עלה לתפקיד של אחראי במשטרה, אשר שלטון המנדט הקים אותה במיוחד נגד ההעפלה.

והנה הוטל על קבוצת פלמ"ח להתקיף משלט בתוך ארץ האוייב. הפעולה נעשתה בלילה מצד הים, ומכדור של האוייב נפל פנחס בחשכת הלילה.

ככה חי וככה מת פנחס. היה טעם למותו כמו שהיה טעם לחייו.

"פתע פתאם יתנער דור עזוז וגבור,

דור גבור מלחמה,

עיניהם ברקים ופניהם להבים

וידיהם לחרבות".

ח. נ. ביאליק

בנימין ז. (אביו המאמץ של פנחס ביגור).

עוד היום קשה לי להתייחד עם זכרו בלבד של פנחס…

ואני זוכרת את כל-כולו, את בלוריתו הפרועה וחיוכו הלבבי…

מיום בואו אלינו עם קבוצת ה"טהרנים" מיד היה בן-בית לכל דבר בתוכנו. לא דבקה בו רוח הגלות. ראה את היש אצלנו והבין למציאות. כוחו של פנחס היה בתשוקתו ללימודים, בגודל רצונו ובתחושת האמת. הוא לא חתר אל העולם המדומה, נכסף רק לקצת אושר ושלווה. אמנם, לא רצה להיות מרותק למציאות הקיימת כמו שהיא, אך השתדל למצות את כל האפשרויות הטמונות בחובם של אותם החיים.

גם לאחר שעבר מחברת הנוער לכיתות ההמשך לא נותק הקשר שבינינו. ל"ימי ההורים" היה בא לחדרי, ובחיוכו הילדותי-לבבי מזמין אותי לשעה הקבועה. היה מחכה לי בקרבת מקום ושואל: "על מה כעת לשים את הדגש?" וידעתי שבזמן קצר יבוא הדגש במקומו.

פנחס, שעבר את אימת החורבן והשעבוד בגולה, הטיל את סערת נפשו הצעירה, הפצועה במעמקיה והצמאה לגאולה, במלחמה לתקומת ישראל בארצו ולגאולתו בה.

נלחם פנחס את מלחמתו כיהודי חופשי בארצו, אך לא זכה לחירותנו השלמה.

בפגישה האחרונה עמו חשתי כאילו באסון המתקרב, לחצתי את ידו ביתר חמימות. חייך לעומתי ואמר בביטחון: "להתראות אחרי הניצחון, ואם ישתהה קצת – הרי בוא יבוא!". הניצחון בא אך פנחס לא חזר…

תהא נפשו צרורה בצרור החיים עמנו ועם בנינו.

שינדל

(מתוך חוברת לזכרו ולזכר יחיאל יגאל, "שנה לנופלם")

פנחס אף פעם לא הירבה לספר על עצמו ועל עברו יודע אני רק זאת שהיה בן למשפחה אמידה בפולין.

עם פרוץ המלחמה האחרונה עברה כל המשפחה לרוסיה ושלוש שנים ישבו בסמולנסק עד כי השואה הנאצית התקרבה גם לעיר זו. בבריחה-נדידה שהחלה אז איבד פנחס את משפחתו והגיע בודד וגלמוד לטהרן.

אלינו בא עם "ילדי טהרן" והיות ונכנס מהר לבית הספר ולמד איתנו התקשר יותר מכל השאר לילדי המשק. חוסר בקיאות בשפה ורמה נמוכה של ידיעות – כי בשנות נדודיו לא היתה לו אפשרות ללמוד – היקשו עליו תחילה את קליטתו בלימודים, אך הוא השיג את שלו בשקידתו וחריצותו.

בעברנו לכיתות ההמשך דרש בכל תוקף להתגייס לבריגדה והתגייס סוף סוף על דעת עצמו. נדמה שהמניע העיקרי שדחף אותו לכך היה רצונו להגיע לחוץ לארץ ולמצוא את שרידי משפחתו.

לא הספיק להיות בצבא יותר משבעה חודשים, כי אז כבר פורקה החטיבה.

עם שובו לא רצה להמשיך בלימודים אלא לעבוד והתקשר לבסוף לענף הפלחה. אך גם בעבודה לא מצא את מנוחתו. היה לעתים הרושם שאיזה אי-שקט פנימי דוחף אותו לנדוד ושקשה עליו לחיות כאן. כך התגייס, עוד זמן רב לפני פרוץ המאורעות, לחטיבת הצי של הפלמ"ח ומאז ראינוהו אצלנו לעתים רחוקות בלבד.

ביישן ושתקן תמיד היה ולא הירבה לספר, אף לא התבלט בחברה. אך תמיד הרגשנו כי עמוק עמוק בנפשו סוערת הסערה ויחסנו אליו היה יחס חברי ויחס של כבוד.

ומה רב העצב שעתה הוטל עלינו להספידו!

(מפי אביטל)

מתוך חוברת זיכרון, יגור תש"ח)

הים – זו היתה קריאתו. הוא היה ימאי, הוא האמין בים וראה בו אח וחבר, אולם זה האחרון בגד בו, צחק לאידו ורמסו בתהומות משבריו.

הוא לא הלך ל"ג'ובים", הוא לא דרש סרטים. מטרתו היתה להציל את הקרוב לו – הוריו. הוא פקפק במציאותם עדיין בין החיים, אך גדולים געגועי בן. ומטרתו, אשר אליה חתר, היתה הארץ בה נולד ואשר בגדה בו ובנו.

פנחס בצבא. חייל צעיר, מראה כשרונות ומגיע לדרגה. זוכר אני אותו יום כשקיבל חופשה מן המחנה והגיע ליגור. מיד פשט את בגדי הצבא ולבש את בגדי האזרח שלו. הוא לא רצה לבלוט, הוא היה צנוע.

מאחר שהמלחמה נסתיימה, לא יכול היה לבצע את תוכניתו והתגייס לפלמ"ח, לימיה.

פנחס, רבים חשבו שאהבת את הנדודים ולא יכולת לשבת במקום אחד, אך מי כמונו יודעים שרק כתוצאה מתקופות סוערות אלה קרא לך קול פנימי: קום ופעל!

ישנם רבים הטוענים שלא הכירוך. נכון, זמן רב עבר עד אשר הסתגלת לחברה. עתה התחלת את חייך הנכונים והאמיתיים – והכורת כרת…

לאחר מות מאיר, שהיה חברך הטוב וקווך קוו היה, לא יכולת לתפוס את הדבר ושאלת את עצמך ואותנו: "מה זכות ניתנה לי?", ובקול שקט ובוטח אמרת: "חצי האילן נגדע; כנראה שגם לשני אין תקומה".

במשפט קצר זה ביטאת הרבה. והנה צדקת. גם אתה נפלת לאחר חברך והאילן – כרע נפל כולו. אולם דע: את מקומכם נמלא אנחנו. לא נשאיר חור במערכה, נחתור בכל כוחנו להגיע לחזית ולנקום את דמכם השפוך.

פנחס, קשה המחשבה שלא נראך עוד. כן, יעברו ימים ושנים ויהיה מי שישכח, ונכון – הרי גם אתה ידעת זאת – שה"סנטימנט" הוא קצר ובר-חלוף. אך לשכוח אותך לא נוכל.

הטרקטור, מקומך על המגרש והים יהיו העדים האלמים. תמיד יעוררו את הישן, הרדום, את העבר שנמוג בערפלי הזמן.

נחום צ'רנובולסקי

(מתוך חוברת זיכרון, יגור תש"ח)

פנחס היה אחד מן המעטים בקבוצתו אשר נשאר ונקלט בתוכנו כאחד מבני המשק. מעטים החברים אשר הכירוהו מקרוב, גם בין אלה שבאו אתו במגע בעבודה או בשאר שטחי החיים.

צנוע וסגור היה בתוך עצמו ורבים היו לבטיו, אף לאחר עוברו את כל מכשולי הקליטה – הן ברכישת השפה והן בכניסה לחברה וכו'. פנחס הראה כשרונות רבים וראייה לכך היו ידיעותיו שרכשן בזמן קצר. הן שאיפשרו לו ללמוד עם שאר בני המשק בבית-הספר המחוזי בו היה אחד התלמידים הטובים בכיתתו, ולעיתים אף הצטיין במיוחד. עם כל אלה היה ענוותן ונחבא אל הכלים; בעל נפש אצילה, ישר עם עצמו ועם אחרים.

פגישותיי הראשונות עם פנחס היו עם כניסתו לעבודה בפלחה. פה נזדמן לי, לעיתים קרובות, לשוחח עמו ולהכירו. פנחס אהב את העבודה, ובעבודת השדה ראה את עתידו. זוכר אני את הזמן בו החל נוהג בעצמו בטרקטור לאחר תקופה קצרה של לימוד. כמה מאושר היה על שכבר סומכים עליו כי יוציא אל הפועל את הדרוש, ועל שניתנה לו האפשרות להוכיח שאכן ראוי הוא לכך.

פנחס חונן בתפיסה קלה לכל עבודה, אם בפלחה או במספוא, בגן הירק, במטע או בכרם.

רק שנה אחת בלבד עבד איתנו, כי לבטיו הרבים לא נתנו לו מנוח. המחשבה על האפשרות שנשאר מישהו ממשפחתו או מקרוביו בחיים בחו"ל ושעזרתו אולי נחוצה להם, הציקה לו ולא נתנה לו דמי. ולכן התגייס לצבא, שדרכו חשב להגיע לשם במהרה. כאשר פורק הצבא חזר לתקופה קצרה הביתה והתגייס ליחידת הצי שבפלמ"ח: הדרך היחידה שנתנה לו תקווה להגיע עוד לאירופה. אולם המלחמה שפרצה בארץ שמה לאל את תקוותיו והוא המשיך לשרת כימאי השומר על חופי הארץ מכניסת אויבים. בתפקיד זה נפל על משמרתו.

עם מותו אבד למשק בן מסור ויקר. נגדע אילן באיבו.

עמוס קרן-צבי