זכרונות, הרהורים– ופיניה פלד במרכזם
(בעקבות הכנס להצבת הגלעד במעלה-יאיר)
רץ –הולך אל סופו גם אוקטובר הזה – נינוח, נעים, בהיר, מחייך. פיגוע "מקסים" הנורא הרחיק כשבועיים, וטרם הרעים רעם אחר – חלקת פני המציאות שוב שקטה, כאילו לא היו דברים מעולם, ואני איתה – מרחפת בהווה, הרחק מכותרות העתונים ומן החדשות בטלביזיה.
נפגשנו, לפני ימים אחדים, בצל סוכה ארעית, מול הגלעד לזכרו של יאיר פלד ז"ל, מעל מעלה –יאיר במדבר יהודה, גם המדבר ניגן על פי שרביט הסתיו הזה, רק האור היה חזק יותר, חסר פשרות.
ובכן – עבורנו זו היתה הזדמנות לפגוש את העבר – אנשים, סיפורים, דמויות שנחבאו במרתפי זכרון תחתיים. לתהות ולבלוש אחר תוי הזהות של גברים חסונים ונשים יפות משכבר הימים, שהתרככו ונכפפו, כל אחד בדרכו ובמידתו, לכלל קשישים הנושאים בחובם את שלטי האבירות והכבוד, אך ב"חומות הארמון"שלהם ניבעו פרצות. שריון ההתנכרות מפנה מקומו לסקרנות- מפגש עם דמויות עבר, המתפענחות היום באור אחר. הסיפורים והתמונות, לעומת זאת ,לא הזדקנו.
שי שאל אותי מה אני זוכרת מיאיר, ועל זה רציתי לספר.
הגעתי בתוך כך לפיניה. פיניה פלד – אביו של יאיר. בעל בעמיו. דמות בעלת נפח רב בפסיפס היגורי; דמות שלה וליאיר קוי מיתאר משותפים רבים. פיניה, שהיה ודאי, ויציב, ובטוח, כמו שמש יום המחרת.
עד היום, מוזר לחשוב על יגור נטולת כל שריד מצאצאי פיניה ושיינדל.מפליא עד כמה דהה והתגמד מקומו בנופי הזכרון של יגור, בעוד רבים ממרכיבי המסד הפיסי של הנוף– שביל זה או אחר, גדרות, מבנים – שהם פרות עבודתו, מוסיפים להתקיים ולאפיין את הנוף, מובנים מעליהם וכבר חסרי כל זיקה לסיפור האישי.
לרגע המחשבה מתפצלת: – אל שיחי צבר. אל קמרונות אבן פרוצים. שרידי דרך בין חורבות בתים –כפר ערבי חרב, או שריד כנסייה. מקום שלא נותר בו זכר לאנשים שחיו, פעלו. שהיו בקהילתם עוגן וסמל לכחו של ההווה, להמשכיותו הבלתי מעורערת.
בין תמונות אנשי יגור, השמורות עדיין בזכרון – תמונתו של פיניה: איש לבן שער, שזוף מאד, שפניו הרמוניות, חטובות, וכך חיוכו. הדמות אומרת נועם ובטחה. בעצם, זוהי דמותו של פיניה בחיק משפחתו: שם אפשר היה לראותו עדין, מאציל רוך. למשל על הבת הצעירה איה (ילדה שחורת צמות שיפיה מזכיר את פיניה).
אבל פיניה שהיכרנו אנחנו, ילדי בית הספר היה פיניה אחר לחלוטין…
(אם אינני טועה, פיניה מענף הבנין היה דומה לפיניה של ביה"ס ).
זה היה מוסד ושמו "פיניה"– שייצג היטב את "האחרים"… את "יגור" … את הכוח המאיים, המפחיד של "הקולקטיב"… בביטחתו המאופקת, הכמעט מתריסה – היתה מין הסתכלות תוך צמצום-העין, תכליתית טהורה, "משקיסטית"… מין מנגנון ביקורת חסר סנטימנטים בעליל, שבא לידי בטוי בגישה תקיפה, בבטחון משומן הליכות, מקפיד על הילכות נימוס ושפה נקיה, אך חותך ומקצץ בקשיחות אכזרית, בכחו של הומור סרקסטי ומושחז כל נסיון להתנגדות או ויכוח. היתה כאן סמכותיות חד משמעית ודרישה לביצוע וקבלת מרות מדוייקת. די רעדנו ממנו, כששובצנו לעבודה אצלו. וכך גם כשערך סיבוב ביקורת בינינו לבדיקת התקדמות העבודה. היום היה אולי משתלב בנוף כקבלן גדול, מנהל פרויקטים (ושמא זהו גם כן כבר נוף אתמול – אולי היום כבר היה מתגלגל לאיש בכיר בארגון כזה או אחר, שאין לו כבר כל נגיעה בחומר ולבנים).
פיניה זה, כאחראי על העסקת ילדי ביה"ס בשעות שאחרי הלימודים בכל מיני פרויקטים של אחזקה ופיתוח בתחומי ביה"ס, הקרין סמכות ושליטה משרות פחד. מתוך נסיוני כאדם מבוגר שהתבונן באנשים, אני יודעת היום שכנראה היה איש של משמעת עצמית חסרת פשרות. טבעה של משמעת כזו שהיא פועלת ע"פ חוק הכלים השלובים, וכל שתובעת היא מאדונה – תובע האדון מסביבתו. דייקנות, יעילות, אמינות – כל אלו מן הסתם היו טבועים בו, ונדרשו מאיתנו בתפקידינו השונים. מדי יוםהתייצבנו אצלו לעבודה, במרפסת הצריף ששימש כמחסן הכלים והחומרים שלו, והיה מסודר בהקפדה מופתית,כמעט דתית. אני מסופקת אם היה מישהו שהעז לאחר. מכאן הציב אותנו, קבוצות גדולות, צוותים, או יחידים לעבודות השונות. היו עבודות המוניות פשוטות כמו עישוב הדשאים – שורה של ילדים מוצבת לרוחב הדשא, יושבים זה לצד זו (האם היו לנו שקים שעליהם ישבנו? או שמא שמשו השקים לאיסוף העשבים שנתלשו? בכל מקרה, ניכר הארגון המופתי, המדוקדק שלו, המכוון לכל פרט ופרט בעבודה). כל ילד אחראי על עישוב "טור" דשא לפניו, טור ועוד טור ועוד טור – מצטרפים לכלל שטחו של הדשא. חופנים את העשב בצוארו, סמוך לקרקע, חלילה שייתלשו העלים והשורש ייוותר. וכאן – יש שיטות לעקירת בעלי שורש מרכזי, ושיטות לבעלי ציצת שורשים, ושיטות לשורשים דמויי גזר, עקשניים במיוחד.
או ניכוש עשבים במעדר משולש, או מלוי סלים באדמה, ונשיאתם סל ועוד סל ועוד סל אל המקום שנבחר לשפכם, אם לערימה הולכת וגובהת, או אל בור הולך ומתמלא.
שכיחה היתה גם עבודת הסיקול: אבן ועוד אבן מושלכת אל תוך הסלים השחורים-אפורים הללו, העשויים מין אריג-גומי גס… הסלים מתמלאים ומתרוקנים, ולאבנים אין סוף.
מכנה משותף לכל העבודות הללו: המונוטוניות המשמימה שלהן, שאינה מאיצה כלל את מחוגי השעון לכוון שעת הסיום.
לא מעט התגייסות נדרשת מילד כדי להתמיד בעבודה זו. "מוראו" של פיניה היה הכרחי כנראה להחזקת המחויבות וההתמדה, עד שחצינו בשלום ובשעה טובה, את הפרק היומי הזה של "העבודה". בעבודות ההמוניות הללו התנסו "פשוטי-העובדים", "הלא-קבועים", בני הכיתות הנמוכות (נדמה לי שהתחלנו לעבוד בכיתה ד', -3/4 שעה כל יום, ב-ה' שעה, וכך צמחה "העבודה" ברבע שעה כל שנה.').
אם חושבים על כך מזוית הראייה של המבוגר האחראי, הרי נדרשה כאן התארגנות לא קלה – לפתח ולתחזק את ה"נוי" בתחומי ביה"ס ובתי המגורים הקשורים אליו בהסתמך על צבא "עובדי הכפייה" הילדותיים הללו…
מחד – נדרשה הצבה והנחייה בעבודה של כמה עשרות זאטוטים שהגיעו לשעה אחת כל יום. מאידך – צריך היה למלא משימות אמיתיות בתחזוקת הנוי.
פיניה היה מזהה בטביעת עינו החדה את הזריזים המיומנים והאחראים שבנו, ואלו היו בדרכם להפוך ל"קבועים" אצלו ב"ענף", וזכו לעסוק וללמוד דברים מורכבים יותר – אולי תפקידי עזר שונים ביציקת שבילי בטון, בטיפול במכשירים מורכבים יותר – אולי גיזום, כיסוח דשא וכו', וגם תפקידי פיקוד על הטירונים במשימות עבודה שונות.
גולת הכותרת, נדמה לי, היה לנהוג בעגלה עם פרדה, אולי גם לחרוש איתה פה ושם? להעמיס ולהוביל משאות כבדים יותר? איני זוכרת בדיוק. ע"פ הצורך, שותפו הנבחרים גם בהפעלת מכשירים מורכבים יותר, (אולי מכסחת דשא? או מערבל בטון?) הילדים הללו קיבלו בעינינו ייחוס גדול ועצום – הם היו הנבחרים האמיתיים שבנו. פיניה שימש כאן, באופן לא פורמלי, אך משמעותי ביותר, כנציג "העין הגדולה" – עין הקולקטיב.
ההידברות של פיניה איתם נשאה, דומה, סגנון אחר – כאן הורשו צבעים של חום וקירבה לבצבץ. מכל האנלוגיה הקרובה ביותר לשוני ביחסים היא "שבירת הדיסטנס" בצבא. אותו סוג של ריבוד ביחסים אל החניכים ראינו אח"כ גם אצל יאיר . בלטו מאד יחסי הקירבה, הכבוד והאמון שזכו להם אלו שראה כחניכיו הראויים.
אפרופו שאלה ששאלנו, שי, על כוחו של הפחד כמדרבן ביצוע, לעומת כוח האמון והכבוד לחניך – כאן היתה באופן מובהק מאד האצלת יכולת מן הסוג החיובי, שכפי ששמענו יחד ביאיר ז"ל הלך רחוק מאד עם הסוג הזה של טיפוח כח רצון ומשמעת עצמית אצל פיקודיו בסיירת.
לצד דרישות המשמעת המחמירות מזה, והתגובה התת-עורית האינטנסיבית של בלוטות הפחד מזה, זכורה לי מאד הגישה הדידקטית למופת של לימוד העבודה. שום משימה, פשוטה ככל שתהייה (עישוב דשא, או מילוי סלים, למשל) לא הונחתה כמובנת-מאליה. תמיד קדמו לה הסבר ופירוט והדגמה בהירים וברורים של האופן בו נכון לבצעה. עד היום, ראה כחה של למידה דינקותא, אני עושה בגינה את הדברים בדיוק כפי שנלמדו אז, ועדיין נהנית מכך.
בלהה נוימן – מורן
