במותה של פנינה גיציס הסתיימה ביגור גם תקופה, שאני קוראת לה "סוף המתפרה הסלונית הראשונה של קיבוץ יגור".
ארבע נשים הלכו דרך ארוכה, רבת-שנים ביחד, והן: פסיה כפרי, יפה טהרלב, חדוה פונדיק ופנינה גיציס.
ארבע נשים אלו לא רק שהיו תופרות שהזדמנו ביחד, אלא שחברוּת מיוחדת נרקמה ביניהן. אינני יודעת את סוד החברות, אך אחד הגורמים הקובעים היה שארבעתן לא היו מי יודע מה בקו הבריאות. כדי לחזק אחת את השניה הן נזקקו לתמיכה של כל אחת מהארבע. כל אחת מהארבע היתה בשביל כולן וכל הארבע היו בשביל אחת. בעזרת תמיכה זו כל אחת הבינה שגם ביום שהגוף כואב והמיחושים קשים, הדרך הטובה ביותר היה לקום לעבודה. וכך כל אחת משכה את עצמה לעבודה, פחות או יותר, עד היום שהחיים אמרו להן די, ולאחר מכן פסקו מלכת.
הן התחילו את עבודתן בקומת הקרקע ליד הוואדי – מקום קטן… לאחר מכן עברו לקומה השניה של הבית בעל שתי הקומות, שעומד מול מה שהיה מטבח הילדים הישן, ולבסוף הגיעו אל המנוחה והנחלה, לחדר המרווח והנוח שנמצא כיום במבנה החדש צמוד למכבסה.
– – –
המיוחד בארבעתן, גם כשלא היה באפשרותן לעזור פיזית אחת לשניה, הן היו גוררות עצמן אחת אל רעותה כדי להיות זו עם זו בשעות קשות…
– – –
לך, פנינה היקרה, היה כל-כך קשה; קשה עד כדי כך שפחדת להיפגש איתי פנים אל פנים. הרגשתי היתה שבכל פעם שראית אותי זזת מעט הצידה, כי פחדת שאם תיפגשי עימי פנים אל פנים תאלצי לעמוד בפני המציאות אשר כה קשתה עליך, כי הייתן קשורות מאוד זו לזו.
ואני זוכרת, פנינה, כשהייתי באה לבקרך במתפרה היית אומרת לי: "כל-כך קשה לי. במה שאני נוגעת זה מזכיר לי את אמך! אם זה במכונת התפירה ואם זה במכונת האינטרלוק"…
– – –
ואת, פנינה, נשארת לבד. אבל כבר למחרת אספת את עצמך והלכת לעבודה. הבנת שזו הדרך הטובה ביותר להמשיך…
פנינה היקרה, פה ושם בשנים האחרונות עברת ניתוחים והבריאות הציקה לעיתים קרובות; אך תמיד, לאחר שהרגשת טוב יותר חזרת לעבודה…
עם מותך, פנינה יקרה, נגמרה תקופת המתפרה הסלונית הראשונה של יגור…
שרה קדרון (עין כרמל)
יומן ליום השלושים, 15.5.1998